קולן השקוף של נשים עם מוגבלות

25/03/2014
 
 
אשה בכיסא גלגלים

מתי נעשיתי פמיניסטית? הזכרון אינו ברור כל-כך. אני מניחה שזה משום שזה היה תהליך.

 

בשנות העשרה ובשנות העשרים המוקדמות שלי הרגשתי שעלי להאבק על מקומי בחברה. היו שני כוחות שבשלהם היה עלי להגדיר לעצמי מי ומה אני – הנכות שלי והחברה.

"נכות" נחשבת כיום למונח שאינו פוליטיקלי קורקט. לי אין כל בעייה אִתו. "נשים עם מוגבלות" – כמונח המקביל בעברית, נשמע לי יותר מדי מלאכותי.

אני מתייחסת לנכות כאל עובדה, הגדרה רפואית כמצב נתון. השאלה היא מה אני עושה עם המצב הזה. זוהי בחירה, אם להשתמש בנכות כמו במשקולת, שתגרור אותי מטה ותגרום לי להסתגר אל תוך עצמי, או כמנוף, כדחיפה ליצירה ולפעולה.

רק לאחר שיכולתי להגדיר זאת לעצמי, הייתי יכולה להתייצב מול חברה, שלא כל-כך רוצה לכלול אותי. רק לאחר מכן הייתי יכולה להתחיל לפעול למען אנשים אחרים, נשים אחרות ונשים נכות אחרות.

 

אז נעשיתי אקטיביסטית.

 

בשלוש השנים האחרונות, 2011-2013, השתתפתי בקבוצת מחקר והעצמה, שעסקה בנושא של פמיניזם ומוגבלויות. דו"ח המחקר יוצא עתה לאור.

"הקול השקוף – נשים מדברות על מוגבלות ופמיניזם".

 

הדו"ח עוסק בקול שלא נשמע עד עכשיו בארץ, קול שאין רוצים לשמוע אותו. זהו קולן של נשים עם מוגבלויות. מחקר זה נערך על-ידי קבוצה של נשים עם מוגבלויות ונשים ללא מוגבלות, שדנו בסוגיות שונות הקשורות לפמיניזם ולמוגבלות ולממשק ביניהם, סוגיות כמו האפלייה הכפולה – בשל היותן נשים ובשל מוגבלותן. עמדות לגבי עצמאות ותלות, הדרה, סטריאוטיפים, שוויון, נראות ציבורית וההתמודדות מול הממסד, דימויי גוף ותפישת בטחון.

 

זה היה מחקר משתתפות, שבו אוכלוסיית המחקר היתה חלק בלתי־נפרד מעריכת המחקר בפועל. הן היו קבוצת המחקר והקבוצה החוקרת, הן גם היו אלה שניתחו את הממצאים וכתבו את הדו"ח.

 

עד לפני כעשר שנים, השיח על מוגבלות ונכות כמעט ולא היה קיים במרחב הציבורי בכלל בישראל, ולא-כל-שכן, בחוגים הפמיניסטיים. בתוך ההתעוררות של השיח על זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות בכל העולם וגם בארץ, החליטה קבוצת הנשים מארגון "אִשה לאִשה", בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, ליצור קבוצת העצמה, המשותפת לנשים עם מוגבלויות ונשים הנחשבות ללא מוגבלות.

התפישה הפמיניסטית, שמעוניינת לתת ביטוי לכל מכלול הקולות המגוונים בשדה החברתי, הכתיבה את התנאים בהם נערך ונכתב המחקר. שתי שיטות מחקר ננקטו בו: מחקר פעולה בגישה איכותנית ומיפוי של תחושת הביטחון של נשים בגישה כמותית. שניהם סיפקו מקורות שונים, עוּבדות וידע שמקיימים ביניהם דיאלוג. השילוב בין שתי גישות המחקר אפשר פרישה של יריעה נרחבת יותר של הנושא.

מחקר דומה נערך על-ידי "מרכז אלטופולה", בנצרת. על נשים עם מוגבלות בחברה הפלסטינית בישראל אלה הם מחקרי חלוץ, שהם רק תחילתו של מסע מרתק ומהותי לחייהן נשים רבות בארץ.

 

בני-אדם המוגדרים כ"נכים", כ"פגומים" או כ"אנשים עם מוגבלויות" נחשבים לפוגעים בתדמיות המקובלות והמוגדרות כנורמות. מעמדם מקובע כנחות, אם בניהול חיי עבודה פרודוקטיביים, או חיי משפחה, אם כבני זוג אוהבים ומיניים ואם כהורים. הפלייתם של אנשים עם מוגבלות בחברה נובעת מעמדות של קיפוח בתוך עולם המציב מחסומים בתחומים שונים, כמו המרחב החברתי או הפיזי וההתנהלות הממסדית כלפיהם. מעמדם של אנשים עם מוגבלות מונצח בהיסטוריה כמנודים, כחריגים וכבלתי-כשירים מבחינה חברתית, חומרית ואנושית כאחת.

גם אם בשלושת עשורים האחרונים ישנה פעילות נמרצת של חקיקה למען שוויון זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, הרי שבפועל יישום החוקים משתהה והחברה עדיין מפלה אנשים אלה ומרחיקה אותם מתוכה. קבוצה זו עדיין נושאת על גבה סטיגמות, סטריאוטיפים ודעות קדומות, וככזו היא מובדלת, מופלית לרעה ומודחקת אל שולי החברה. ייצוגם של אנשים עם מוגבלות, כנרטיב, עדיין נתון כיום בידיהם של אנשים ללא מוגבלות, שיש להם, במִדה רבה, כוח מוחלט כמעט על נרטיב זה במחקר, בחקיקה, באמצעי התקשורת, בספרות, בקולנוע, באמנות ובתחומים נוספים בחברה האנושית.

 

בתוך הקבוצה המובדלת הזו של אנשים עם מוגבלות, נכללות גם נשים, אשר ניצבות בפני אפלייה כפולה.

התנועה הפמיניסטית העלתה על סדר היום הציבורי את אפלייתן של נשים והדרתן מתחומי חברה רבים. הנשים הפמיניסטיות היו אלה שהביעו לראשונה את הקביעה כי "האישי הוא הפוליטי", האומרת שהחוויות האישיות הן גם חוויות כוללות של בני אנוש. מאנשים עם מוגבלות נשללת ההזדמנות לדבר על חוויותיהם בשל העמדות והמחסומים החברתיים והסביבתיים, שהם חלק מחיי היום-יום שלהם.

 

קבוצת הדיון והמחקר קמה מתוך הכרה בהיעדרו של שיח בקשר שבין פמיניזם למוגבלות ובמקומן החסר של נשים עם מוגבלות בתוך המרחב הפמיניסטי. מטרתה היתה להציב, להציף וללבן שאלות באשר להוויתן של נשים מוגבלות ושאינן מוגבלות כאחת, ולהעביר שאלות אלה מהמרחב האישי אל המרחב הציבורי והפוליטי. הקבוצה כללה נשים עם מוגבלויות שונות, נראות ולא נראות, נשים המטפלות באמהות עם מוגבלות, נשים שהן אמהות לילדים עם מוגבלות ונשים ללא מוגבלות. לאופי הטרוגני זה של הקבוצה היתה חשיבות, במסר האומר שכדי לשנות את התפישות כלפי נכות ומוגבלות ואת המבנים החברתיים התומכים בהן, לא די במודעות לקיומם, אלא יש ליצור גם שיח בין כל הנשים והאנשים האלה.

הדיונים בקבוצה נתנו אפשרות להעלות חוויות אישיות, בצד ההכרה שבחשיבותה של מודעות חברתית ציבורית, שיוצרת קשרים בין נשים, ומשקיפה על הסדר החברתי הקיים מנקודת-מבט בִּקורתית.

 

המחקר האקדמי על אנשים עם מוגבלות היום עדיין נתון ברובו בידיהם של אנשים ונשים ללא מוגבלויות.

"הקול השקוף" מביא נקודת-מבט שונה, זו שבה הנשים עצמן התייחסו למרחב הפרטי והציבורי שלהן. עצם היותה של הקבוצה רב-גונית הִנה אמירה של אחדות ופעילות משותפת של נשים, למען נשים, באשר הן נשים, כאשר נשים עם מוגבלות, כמו נשים שאינן מוגבלות, נוטלות לידיהן את הזכות לקחת אחריות על חייהן, את הכוח ואת ההשפעה להיות חלק מהחברה. האמירה החזקה שבסיומו של הדו"ח היא: "שום דבר עלינו – בלעדינו!", כמסר שיחלחל אל תוך המארג החברתי והפוליטי, כך שקולן של נשים – עם מוגבלות וללא מוגבלות – יהיה נוכח ואיתן ושקיפותו תהפוך לנראה ולברור.

 

ביום ראשון, ה-6 באפריל, בשעה 16:30, במתנ"ס הדר, רחוב טבריה 15, בחיפה יערך כנס השקת הדו"ח.

ניתנה לי הזכות להיות אחת הדוברות בכנס, וכן לעצב את ההזמנה.

ראו זאת כהזמנה אישית. 

  להזמנה להשקת הדו"ח - לחצו כאן
הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד