גרה בתל-אביב

17/03/2014
 
 
תל אביב

החיים בתל-אביב היו השגרה עכשיו, הם היו החיים האמיתיים והרגילים של היום-יום. ומחוץ לכל ההפתעות, ההתנסויות, האורות המסנוורים וההרפתקאות המסעירות, הם גם הציבו אותי בתוך זירות התמודדות חדשות, אתגרים, מהמורות ומכשולים. במצבים אלה, נדרשו כישורי-חיים שלא היו לי אז, בראשית שנות העשרים לחיי, בין אם היה זה משום שהייתי תמיד מאוד מוגנת, בשל נכותי, ובין אם פשוט מפני שהייתי קיבוצניקית שבאה ממקום אחר ומחיים אחרים.

בשנה הראשונה, התמקמתי בדירה בדרך ההגנה 124, דירת ארבעה חדרים – סלון ושלושה חדרי שינה – חצי מרוהטת, בקומה הרביעית של בלוק אחד מתוך גוש של בלוקים בני עשר קומות, מול בית-ברבור.

אז, בהתחלה, היה לי באמת נוח לגור בדירה ששכרתי במרחק חמש-עשרה דקות הליכה ממכון אבני, שהבניין הראשי שלו שכן אז בדרך לוד. גם הקִרבה לשוק התקווה היתה נוחה ואהבתי לעשות שם את הקניות שלי.

עם השקיות של הקניות הייתי נכנסת למעלית. אם לא היה עלי לסחוב משא כבד, העדפתי לעלות ולרדת במדרגות. כבר אז אמרתי לעצמי – ולכל מי אשר תהה "למה את לא משתמשת במעלית? זה לא יותר נוח לך?" – שאני דווקא אעלה במדרגות! כן, ברור שהשימוש במעלית יותר קל וחוסך מאמצים, אולם כל עוד אני יכולה לעשות זאת, וכל עוד זה שומר לי על כושר התנועה, דווקא אעלה במדרגות [פרדה עיקשת שכמותי!] חוצמזה, תמיד היה בי פחד קלאוסטרופובי מסויים, שהתפשט כדוקרנים בגופי, בעיקר כשנכנסתי למעליות, שאתקע שם, ובעיקר כשהייתי לבד בתוך קוביית מתכת כזו. לכן גם השתדלתי להכנס רק אם היה שם עוד מישהו (אם להתקע – אז לפחות לא להיות שם לבד. הגיוני, או סתם פחד דבילי? עוד לא היו אז טלפונים ניידים...) תמיד גם היה שם שביב של חרדה, שהדלת של המעלית תסגר עלי, אותו שבב ששלף את עוקציו כאשר עליתי לאוטובוסים, או ירדתי מהם. היום אני יותר ותרנית ויותר חומלת על עצמי ומאפשרת לגוף ההולך ומתעייף הזה את המותרות הנעימים (?) שבשימוש במעלית. את הקוצים של הפחד למדתי להסיט ולדרוך עליהם, שלא יתרוממו.

מהמרפסת שבקומה הרביעית אפשר היה לראות חלקים נרחבים של שכונת התקווה ושל כל "הנווים הנאים" של דרום העיר. אותן שכונות ששמותיהן ניתנו להן כמתוך תקווה נואשת שתהיינה מה שלא היו. נווה בארבור, נווה כפיר, נווה אליעזר, על שיכוניהם, הבתים החד-קומתיים הישנים, סוכות הפח הנוטות ליפול ושטחי העזובה והבור שביניהם, שבימי החורף העלו חרדלים וחרציות. בחצרות עמדו חמורים שדופים וליחכו עשבים יבשים ותרנגולות התרוצצו בפינותיהן. בשעה ארבע בכל בוקר, הכריזו גם תרנגולים על נוכחותם.

המטוסים שהנמיכו טוס בדרכם לנחיתה בנמל-התעופה, או שהגביהו אל עבר מקומות רחוקים, כמו לונדון, חלפו בשאגה בלי הפסק מעל לגג הבניין. בית המיון הענק של הדואר, ששכן חמישה בניינים משם, לא פסק מטרטורו ולא נדם לעולם, גם בשעות היום וגם בשעות הלילה השקטות יותר, בהפכו את שנתי לחסרת מנוחה פעמים רבות.

היה לי כבר שותף. מתנדב ששהה זמן רב בקיבוץ והחליט להשאר לתקופה ארוכה יותר בארץ. הוא מצא עבודה בספארי, עמד לעבור להתגורר בתל-אביב בכל מקרה וממה שהכרתי אותו, חשבתי גם שהוא אחראי ומהימן. עמדנו לחפש עוד שותף או שותפה, לאייש את החדר השלישי. הרגשתי שמזלי שיחק לי... אלא שלא היה זה לאורך זמן, ויכולת השיפוט שלי לגבי אנשים שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליהם, שחשבתי-שהכרתי-אבל-לא-באמת-הכרתי, היתה לוקה בחסר גדול והכשילה אותי. שבועיים בלבד אחר-כך המתנדב התנדף, קם ועזב, בלי לומר למה ומה קרה...

נשארתי לגור בדירה הגדולה לבדי, עדיין לא מוכנה לזה, חסרת בטחון ומפוחדת.

ואולם, שוב הייתי נמהרת.

יכולת השיפוט שלי לגבי אנשים שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליהם, שחשבתי-שהכרתי-אבל-לא-באמת, שוב שמה לי רגל. התברר לי שהשגיונות של אנשים, שנראים קטנים וכאלה שאפשר להתגבר עליהם, מתנפחים ומקבלים ממדים אחרים כאשר את גרה איתם, גדלים ומתנפחים עד שהם מתנפצים לך בפנים. תמיד נתתי לאנשים קרדיט והאמנתי קודם-כל בהיותם טובים מטבעם ובטיבם. אני עדיין כזאת, אם-כי, כיום כבר פחות... אני אכן לומדת מן הנסיון – לאט, ותוך-כדי-כך גם חוטפת המון מכות, סטירות וסתירות.

מבוהלת מכך שנשארתי לגור לבדי בדירה הגדולה, הושטתי את ידי אל ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי; הקשרים הראשונים שיצרתי במכון אבני היו עם הקיבוצניקים שבכתתי, שחוץ ממני היו עוד ארבעה כאלה. אליהם היה הכי פשוט להתחבר ואיתם היה הכי קל לדבר, בשל הרקע הדומה. למרות, שמהר מאוד הייתי מיודדת גם עם רבים אחרים. אחד מהם היה גבר מבוגר, מקיבוץ בצפון. הוא היה ממוצא צרפתי, אדיב ומנומס ונראה מכובד ומיושב בדעתו, כזה שראו עליו את אותות החינוך וההתנהלות האירופאיים. הוא לא היה מרוצה מהדירה שאותה שכר עבורו הקיבוץ שלו, וכך הוא עבר להתגורר בדירה יחד איתי.

בתחילה באמת הסתדרנו טוב. הסכמנו בקלות על חלוקה של מטלות החזקת הבית והקניות, שנינו יכולנו להביא חלק גדול מהמצרכים מהבית, הוא ידע לבשל ואני לא פחדתי מהתנסויות חדשות במטבח. הוא שנא לשטוף את הרצפה, אך לא הפריע לו לעשות כלים, אני לא ממש אהבתי לשטוף כלים ולעומת-זאת, עבורי, שטח הרצפה של הדירה היה אפסי בהשוואה למשטחים הרחבים של חדר-האוכל, אותם הייתי מורגלת לנקות כל יום, פעמיים ביום, לפעמים לגמרי לבדי. מצאנו הרבה נושאי עניין משותפים, מלבד כל הפלאות שנפרשו לפנינו בעולם החדש והצבעוני של לימוד הציור, ששנינו חלקנו. נראה היה לי שהנה, אני מסתדרת.

ואולם, עם כל המניירות של הנימוס האירופאי והחזות המכובדת ורבת החשיבות העצמית שעטה על פניו, מתחת לפני השטח בעבעו עוד תכונות, נטיות, הרגלים ואמונות, שהחלו לבצבץ ולעלות ולהתפשט כיַנְבוּט הזה, הצץ בגִנה שאך-זה נוכְּשָה. התחלתי לראות את הג'וקים שהסתובבו בראשו (עוד יותר גדולים מהג'וקים של תל-אביב, שהצליחו להגיע ולהגיח מחורים נסתרים גם בקומה הרביעית) מניעים את מחושיהם. הוא היה נוקְשֶה מאוד וקפדן יותר מדי. וכשאני מדברת על קפדנות-יתר, הכוונה היא לרמות גבהים של גורדי-שחקים, כי הרי גם אני מאוד-מאוד קפדנית ושואפת-שלמות גאה (הנה, יצאתי מהארון!). ואכן, כשאת חולקת יותר מדי שעות ביממה עם אדם מסויים, דברים של מה-בכך, שבהתחלה עוקצים קצת, אחר-כך מגרדים ולבסוף מתנפחים ויוצאים מפרופורציה. חלקם – עד-כדי-כך שהם מתנפצים לך בפנים, או שאת בעצמך מתפוצצת. ואני פשוט התפוצצתי וגרמתי לו לעזוב.

בשארית השנה, גרה איתי חודשיים בת קיבוץ, ששירתה בקריה ולא היה לה מקום לישון בו. מדי-פעם ישנתי אצל חברות, או שהן אירחו לי לחברה ונשארו ללון. לשבועיים שהה עמי גם חברי, שאיתו נסעתי לאנגליה. בשאר הלילות שהעברתי לבדי בדירה הגדולה שרדתי

שני דברים חשובים למדתי מהחוויה הזו, שיעורים אדרים בחיים; האחד – שלא כל מי שנראה נחמד ומיושב בדעתו, אדיב ומנומס, כשאת נמצאת במחיצתו שעות ספורות ביום, הוא עדיין כזה כשאת חולקת עמו את הבית שבו את גרה, משך יותר מכמה שעות ספורות כל יום. והשני – התחלתי ללמוד שגם אני יכולה להיות לא כל-כך נחמדה כשאני רוצה וכשזה פועל לטובתי. את היכולת הזו המשכתי לפתח ולשכלל בשנים שאחר-כך כמנגנון הגנה, בעיקר כשהדברים נגעו לילדי.

ועם-זאת, גם למדתי למתן את הנטייה הפרפקציוניסטית שבעצמי ולהתפשר – עם אחרים וגם עם עצמי.

אחרי שהתרגלתי קצת לחיים החדשים והנחתי לעצמי להיות יותר ויותר הרפתקנית, גם רציתי קצת לצאת מהדירה. אם אכן רציתי "אקשן" וחוויות ובילויים – אלה היו בלב העיר, לא כאן, בשוליה. הנסיעה למרכז תל-אביב ארכה כחצי שעה ויותר, עם דקות ההמתנה הארוכות בתחנות האוטובוס. לפעמים הייתי נוסעת למרכז העיר היישר מבית-הספר וחוזרת מוקדם. אך היו גם ימים שחזרתי לדירה כדי להחליף בגדים, יצאתי בשעות הערב ואז חזרתי מאוחר בלילה. בשעה שמונה בערב כבר היו הרחובות באזור שוממים כמעט לחלוטין, אדם לא נראה, אולי רק חתולים פה ושם. גם להליכה בת חמש הדקות מהתחנה הסופית של קו 32 עד לפתח הדירה התלוותה תחושה מוזרה, מטרידה ולא נעימה.

לתחושת חוסר הבטחון נוספה העובדה, ששבוע לאחר שעברתי לגור בדירה, היא נפרצה. הגעתי ביום ראשון בבוקר לשים את התיקים לפני היציאה לבית-הספר, והדלת הקדמית היתה פתוחה. לא לקחו כלום – לא היה שם מה לקחת – טלוויזיה או רדיוטייפ לא היו, הריהוט היה ישן ומכוער, בארונות כמעט ולא היו בגדים, ומתחת למזרון שהושאר הפוך על צדו, לא היה כלום, בטח שלא כסף. התקשרתי למשטרה, והחוקר שהגיע בשמונה בערב (!) אמר לי שאפשר אמנם להביא חוקר זיהוי פלילי ולנסות לקחת דגימות של טביעות אצבעות, אך הסיכויים למצוא את מי שעשה זאת קלושים ביותר, ושאם לא נלקח דבר, כדאי פשוט להניח לנושא ולהתקין מנעול בטוח יותר על הדלת.

הדירה הזו נפרצה פעם נוספת, כשבועיים לאחר שיצאתי לחופשת הקיץ בתום הלימודים, זאת שמעתי ממשפחה שהשתמשה בדירה לנופש. זה היה הדבר האחרון שחיזק את החלטתי לא לשוב לשם. הרגשתי שעדיף לי לנסוע באוטובוסים לבית-הספר במשך היום, ולהרגיש בטוחה יותר ברחובות הומי-אדם בערבים, מאשר להיפך.

הרעש והבידוד, חוסר הבטחון והריחוק ממרכז העיר היו כולם סיבות טובות לעבור דירה. וכך, כשהחסרונות שבמגורים בדרום העיר החלו לעלות על היתרונות, הקדשתי מספר שבועות קדחתניים בתחילתה של השנה השנייה לחיפוש דירה אחרת, במרכז העיר. ההתרכזות בחיפושים גם העסיקה אותי והסיחה את דעתי ורגשותי מהלבד שהייתי שרוייה בו מאז החזרה מלונדון.

1983

המראות ונחיתות

המטוסים המנמיכים טוס

לעבר נמל התעופה,

חולפים כל-כך קרוב

מעל גג בניין הבטון האפור

שעכשיו הוא מקום מגורי.

ואני תוהה

מתי מעל ראשי יעבור

המטוס

שיביא אותו אלי...

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד