רוקדת עם כוכבים בעיניים

10/11/2013
 
 
צללית של רקדנית בלרינה

פעם בשנה, מתקיים ערב מיוחד עם אמנים ואנשים ידועי שם רבים, לפעמים כערב מיוחד של התכנית "רוקדים עם כוכבים", באירוע ההתרמה נוצץ של ארגון "וראייטי" למען ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ששודר בערוץ השני.

במשך כמה ימים לפני האירוע ולאחריו חגגה התקשורת ונערכו פסטיבלים מתוקשרים, שבמרכזם הציגו שדרנים וידוענים כתבות על ילדים מוכי סבל וכאב ועל הוריהם שאין להם רגע של מנוחה במירוץ של חיי ילדיהם. הורים אלה נאבקים יום-יום בחומות של קצבאות ותקציבים מועטים מדי, של מערכות ביורוקרטיה מנוכרות ושרירות לב, עוברים מסכות ארוכות של טלטולים וטרטורים מנהלתיים ועומדים בייאוש אל מול קירות אפורים של שתיקה ואטימות, כדי לספק לילדיהם את כל מה שהם נזקקים לו. 

אז כמה ימים בודדים בשנה יש, בהם מקדישים שעות אחדות בטלוויזיה לקראת אירועי התרמה – כמו זה של "וראייטי", למען ילדים בעלי צרכים מיוחדים, שבמכבסת הקורקטיות הפוליטית הפכו להיות "ילדים מיוחדים". בחיים הפשוטים של היום-יום, רק הוריהם וחוג מצומצם של בני משפחה ומכרים בלבד יודעים עד כמה הם באמת מיוחדים.

כפרפרזה על המשפט הפותח את הרומן "אנה קרנינה", של לב טולסטוי, אפשר לומר עליהם כי: "כל המשפחות הרגילות דומות זו לזו, כל משפחה מיוחדת – מיוחדת היא כל אחת על-פי דרכה."* אז מדברים על כמה חשוב לדבר על הנושא, איך קשה להם ואיך הם מתמודדים ומחזיקים מעמד ולא מוותרים, וכמה חשוב לעזור להם.

ומה עם אלה שאינם מצליחים להתמודד? אלה שכורעים תחת העול ונשברים, שלא עומדים בנטל, ובסופו-של-דבר, מכניסים את ילדיהם למוסדות, משאירים את הילדים בידי אחרים שכן מסוגלים לטפל בהם, משום ששם הם יזכו לקבל טיפול טוב יותר. האם להם יותר קל? קשה לדעת, כי עליהם כמעט ואין שומעים ולא מדברים...

בחלק מתכניות החדשות, ולא רק באלה של השעות המאוחרות בלילה, או במהדורת החדשות של ערב שבת, הופיעו באותם ימים ספורים כתוביות, או אשה בבועה קטנה בצד השמאלי התחתון של המרקע, מתרגמת לשפת הסימנים (הידעתם – רק כעשרה אחוז מתוך כל החירשים וכבדי השמיעה בארץ יודעים אותה? מרביתם אינם יודעים אותה). ביום ההתרמה לעמותת "בקול" מופיעות כתוביות ברוב התכניות.

ליום אחד...

ליום אחד, היו הנכים, העוורים, החירשים, פגועי הנפש, המוח, הלב והגוף במרכז העניינים של ערוץ 2, כשזמרים שרים ורקדנים רוקדים לכבודם.

 

כשהייתי ילדה, חלמתי להיות רקדנית.

כשהייתי קטנה, היה לסבתא שלי בביתה בקבוק יין מיוחד, בקבוק שצווארו דק וארוך וגופו מתרחב כקרינולינה. הוא היה בעל דפנות כפולות ובאמצעו היתה בובה קטנה של רקדנית בלט לבנה-ורדרדה, שהסתובבה על רגל אחת לצליליה של מנגינה איטית, כאשר מתחו קפיץ קטן מתחתיו. בתוך היין שבבקבוק, על התחתית בין הדפנות הכפולות, נחו פתיתים מוזהבים, שכאשר נהפך הבקבוק על פיו, היו עולים ומסתחררים ומחוללים בתוך הנוזל, יחד עם הרקדנית, כמו גשם של כוכבים נופלים, עד שהיו נוחתים ושוקעים שוב ברכות ובשקט על הקרקע. לאחר נדנודים חוזרים ונשנים, היא נתנה אותו לאמא, לשמור אותו אצלנו בבית. הייתי צופה בו שעות, כשבעיני כוכבים...

כשגדלתי, רקדתי ריקודי עַם בלהט עִם כולם, בריקודי הזוגות חשתי את הבדידות, לא כמו כולם. בדיסקוטק, למדתי להנות מריקוד לבדי. בריקודי הסלואו, במקרים בודדים הזמין אותי חבר לרקוד. לרוב, חשתי את הבדידות, לא כמו כולם.

אנשי פילדלפיה המדהימים הגשימו את חלומי לשבריר של שנה, והמליצו על שיעורי בלט, שעשו רבות ליציבה, לשיווי המשקל ולדרך בה נשאתי את גופי.

בסרטים בהם הופיע ברישניקוב, הייתי צופה בעיניים נוצצות וחולמת שיום אחד ארקוד איתו. היום, כשאני צופה ב"רוקדים עם כוכבים", אני מוצאת את עצמי לפעמים חולמת ומפנטזת את עצמי עם שמלה נוצצת, שחושפת את החלקים היפים של גופי ומכסה את אלה פחות ראויים שיראו, ומחוללת בזרועות אחד הרקדנים חשופי החזה עם הקוביות בבטן.

הבקבוק נעלם לפני שנים רבות ואני כמעט ואינני רוקדת עוד. אף-כי, לעתים רחוקות, אולי יזכה מי שיגיע  במקרה ויציץ בחלון שבדלת החזית של ביתי, לראותי לכמה דקות ספורות ונדירות, מחוללת עם המטאטא בידי, לצלילי שיר מזמנים עברו. אולי.

 

בתכנית כמו זו, פתאום נחשפים לעיני הצופים כל אותם קשיים, כל אותן מהמורות, שמעליהן על אנשים בעלי מגבלות והורים לילדים פגועים לדלג-לדדות, כדי להגיע לאן-שהוא.

בימים כאלה, נשלפים מן הארסנל כמה תותחי הסברה, כמו אילן גילאון, פסקל פרץ ברקוביץ' ויואב קריים, וסרטונים קצרצרים נותנים מבטים חטופים על מתנדבים שעושים עבודתם בלאט ובלהט. מול עדשותיהן של המצלמות נגלים לעיני הצופים הדברים שמשתנים לאט.

וגם אותם רבים שעדיין צריכים להשתנות. שחלקם נראים כאילו לא חשבו עד הסוף על מה צריך להיות מותאם, כאילו "כתוב בחוק, אז הנה, סידרנו", מבלי שבדקו עד הסוף אם זה באמת משרת את הצרכים של מי שזקוק להתאמה.

אכן, יש כבר מעליות שמכריזות בקול מתכתי, המשתלב עם דפנותיהן, על הקומה בה הן עוצרות, אך דלת הכניסה שלהם צרה מדי עבור כסא-גלגלים. מה עוד תבקשו מאיתנו – "כתוב בחוק, אז הנה, סידרנו".

בבניינים ציבוריים, בעיקר באלה שנבנו לאחר שהחוק החל לחייב את בנייתן, נסללו רמפות, שחלקן כה תלולות, עד-כי רוב אלה הישובים בכסאות-גלגלים אינם יכולים להעלות בהן את עצמם, מבלי שמישהו ידחוף אותם מאחור, אבל "כתוב בחוק, אז הנה, סידרנו". ברחובותיהן של רוב ערי הארץ, הירידה לכביש במעברי החצייה היא עדיין מדרגה גבוהה, ללא שיפוע כלל, או עם שיפוע כזה, שכל גלישה בו בכסא-גלגלים עלולה להסתיים בהתהפכות. "הנה, סידרנו אתכם".

בסופרים וברשתות גדולות נמכרים סיכות לב-זהב ובקבוקים של מים מינרליים ורודים, כדי שאנשים ירגישו "אני את שלי תרמתי" וימשיכו הלאה.

לחלק מארגוני הנכים הגדולים, כמו "איל"ן", "אקי"ם", "אלו"ט", "בקול", "ניצ"ן" ועוד עמותות וארגונים אחרים ישנם ימי התרמה בכל שנה, חלקם מתוקשרים, חלקם לא, בהם ילדים מתדפקים על דלתותיהם של אנשים ומבקשים את תרומותיהם. עמותות קטנות יותר למדו את פלאי המסרונים בטלפונים הסלולריים ודרכם פונים אל לבם של תורמים.

 

נכון, יש יותר מודעות וקצת יותר מקומות חנייה, שהם כבר קצת יותר רחבים וקצת יותר זמינים. בתנאי, כמובן, שלא חונה בהם ניידת משטרה, או עומד שם רכב ללא תו נכה של "אני-תיכף-יחזור-רק-קופץ-לחנוּת-פה-על-יד-לרגע-אחזור-בעוד-שעתיים". וישנם גם תשדירי הפרסומת המעולים של "נגישות ישראל", שחבל שאינם עולים על המרקע לעתים קרובות יותר.

הדברים משתנים – לאט; בחלק מהרכבות ישנם קרונות נגישים, בתנאי שמודיעים עשרים וארבע שעות מראש שמתכוננים להשתמש בשירותי רכבת ישראל, כדי שיוכלו להערך לקראת המאורע, ובתנאי שישנו אדם היודע להפעיל את המעלון. בכבישים העירוניים נוסעים אוטובוסים (מעטים מאוד), שיש בהם אפשרות להוריד מעלון ולהעלות נוסע על כסא-גלגלים, בתנאי כמובן, שהמעלון פועל כראוי ושהנהג יודע להפעיל אותו. ולשירותים עוד נגיע בהזדמנות אחרת

והנה עוד שינוי שהנץ בחודשיים האחרונים (את המאמר התחלתי לכתוב בסוף ינואר). בזמן האחרון אני רואה שבתכניות הבוקר כבר מופיע סמל של אוזן בפינת המסך. עוד צעד קטן...

 

רבים מהאירועים מכוונים לעשייה ולתרומה למען ילדים – כמעט תמיד לילדים, כאילו להם יש עדיין תקווה ש.. מה? ואילו עבור המבוגרים... מה איתם? גורלם כבר נחרץ... האמנם? אולם, הילדים הופכים למבוגרים, ואז מה קורה איתם? המידע  שבנמצא על אנשים מבוגרים בעלי מגבלות היה מועט ביותר עד לאחרונה. בשנים האחרונות, עם עליית המודעות לנושא והעניין בו, הולך ונאסף ונצבר המידע, שגם נחשף לאט לעיני הציבור. בעבר, הגיעו רובם למוסדות שונים – אלה שלא הגיעו עוד בילדותם – כאשר בני משפחתם כבר לא היו יכולים לטפל בהם. היום, להרבה מתאפשר לנהל חיים עצמאיים, רק שעד עתה לא היה בזה עניין וכך גם לא היה תיעוד, ואלה שאינם יכולים לעשות זאת, מוצאים בית בהוסטלים ובדירות מוגנות. זאת, אם לא שרפו להם את הבית תושבי השכונה שאינם רוצים בהם (ראו מקרה חולון).

יש היום יותר ויותר פעילויות עבור נכים, קהילות הנכים הפעילים בינם לבין עצמם הולכות ומתרבות; חוגים, הרצאות, קבוצות תמיכה. אנשים בכסאות גלגלים ועל קביים מופיעים על הבמה, רוקדים ריקודי עם וריקודים סלוניים ואף יוצאים לתחרויות בחוץ-לארץ. אולם רוב הפעילויות נגישות רק לאלה שחיים במרכז הארץ ולאלה שהם ניידים ויכולים להגיע לשם. עבור אנשים בעלי מגבלות, שחיים בפריפריה ותלויים באחרים שיניידו אותם, גם האפשרויות מוגבלות...

 

כל מה שנעשה הוא מבורך, כמעט מקודש – אבל זה לא מספיק...

אלה הם דברים נהדרים, רק שהשינויים איטיים מדי, זה לא מספיק, ולא בכל מקום האפשרויות זמינות ונגישות לכולם...

מופיעים כאן הרבה משפטים המסתיימים בשלוש נקודות, שלוש נקודות של משהו שעוד יש לו המשך שעוד לא רואים אותו, עוד לא יודעים מהו, שמחכה להִקַרות, אך עדיין לא קורה...

לפעמים, כאשר מתקיימים אירועים כאלה, או כשיש שביתות מחאה של אנשים עם מגבלות, או כאשר עולה לכותרות אירוע מיוחד, זה נראה לי כאילו נזרקה לאוויר איזושהי אבקה צבעונית שנדבקה ורואים אותנו לפרק זמן קצרצר כהרף-עין, אבקה שתוך ימים ספורים, עם הֵאָלֵם תרועות הפסטיבלים, תהפוך לאבק אפרפר, שישקע כולו ברכות ובשקט לקרקע, ושוב נשאר שקופים...

כל מה שרואים ושומעים בתקשורת הוא קצה-קצהו המואר של קרחון ענק, אפל ואטום, שבחיי היום-יום שלנו אנחנו ממשיכים להתנגש בו שוב-ושוב, כי הוא עדיין לא נגיש.

אולי התחממות גלובלית היא דווקא לטובה.

 

____________

* "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל המשפחות המאומללות – מאומללות הן כל אחת על-פי דרכה." ל.נ. טולסטוי.

 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד