כיבוש המצדה על ידי האורנָאִים

9/10/2013
 
 
מצדה

השבועות הראשונים בתל-אביב חלפו כחלום בו צפתי שיכורת עצמאות. החיים בעיר, הלימודים, ההתנהלות החדשה, הפכו אט-אט להרגל, והיו עתה המציאות היום-יומית, הדבר האמיתי.

 

שתי דודות היו לי בתל-אביב, אותן ביקרתי אחת לכמה שבועות – הדודה פירה, אחותו של סבא שרוליק, והדודה פרומה, אחותו של סבא שלמה.

נתקלתי בה במקרה, ברחוב ארלוזורוב, לא רחוק מביתה. זה היה אחר-הצהריים קריר ובהיר של סוף מרץ, וטיילתי עם חבר. אז כמובן שלא יכולנו שלא להכנס אליה לכוס תה ולשיחה, שבה אני הייתי בעיקר מתורגמנית. "האמריקני הזה שלך", כך כינתה אותו דודה פרומה מאז.

את האמריקני פגשתי באחד מלילות שישי, בבאר של המתנדבים, והידידות התהדקה בסופי השבוע, כשחזרתי הביתה. הקִרבה אליו נתנה לי הזדמנות לעשות את אחד הדברים שהכי אהבתי, שאחרת, ועם אחרים, היו לי אפשרויות מועטות לעשות – לטייל ולישון באוהל. בהתחלה טיילנו בארץ ואחר-כך גם הגענו רחוק יותר.

 

הוא אהב לטייל ולעשות קמפינג ורצה לראות את הארץ שמעבר לקיבוץ, וההחלטה לטייל יחד, שעלתה באחת משיחותינו היתה אך טבעית, למרות שלא הכיר עדיין את מלוא יכולותי ומגבלותי. בשבילי זו היתה הזדמנות לצאת בפעם הראשונה לקמפינג. גם זה היה סוג של עצמאות ובחינת היכולות והגבולות שלי.

החלטנו לנסוע לעכו. הוא רצה לראות המבצר ואת החומה, אולמות האבירים והחלק שהיה פעם הכלא, שעליו קרא בספר "אקסודוס".

 

תפסנו טרמפ ביציאה הצפונית של טבריה, שהגיע עד לצומת של כפר נחום, אז התחלנו את הטיול שלנו שם, בחורבות בית-הכנסת העתיק ובכנסייה. לאחר-מכן המשכנו בדרכנו לעכו. הגענו לכניסה לעיר עם רדת הערב וכבר לא היה טעם להכנס ולהתחיל לסייר בה. חיפשנו מקום להקים בו אוהל. במבואות עכו עדיין היו חורשות, שדות ופרדסים, לפני שהם נעלמו תחת הכבישים והבטון של אזור התעשייה של עין-המפרץ. נטינו את האוהל על הגבול בין שדה חרוש ופרדס בעת שירד הלילה. לא ממש אהבתי את הלילה בחוץ, במקום כה מבודד.  תמיד היתה לי מעין תחושה של אי-נוחות ובדידות – שעתה היתה הרבה יותר חזקה – בעת שהבטתי למעלה לשמים, אל הלא-נודע השחור, עם כוכביו המרוחקים שנות אור, אל מול האין-סוף שאינו נגמר. גם אז, אף שלא הייתי לבדי.

 

לא הייתי רגילה לישון בחוץ, על קרקע חשופה, משובצת אבנים וקוצים, למרות שתחת שק השינה היה מזרון דק, וחלף זמה רב לפני שנרדמתי, כשקול כלי הרכב שחלפו על הכביש, בצדו השני של השדה, התמעט ורחשי הלילה הלכו ונעשו ברורים יותר ויותר.

 

התעוררנו מוקדם ובילינו את כל היום בסיור בעיר העתיקה, על החומות, הביצורים, המוזיאון, המסגד והרחובות הצרים של השוק.

אחר-הצהריים נסענו לחיפה ובלילה השני הקמנו את האוהל על החוף, מדרום לחיפה, לא רחוק מהמכון הלאומי לאוקיאנוגרפיה. היום גם החוף הזה, כמו השדות בכניסה לעכו, כבר איננו, ויתר על חולותיו לטובת הקניונים. אז הוא עוד היה ריק וחשוף. החול הרך, הרוח שטפחה על יריעות הבד הדקות, שאון הגלים הבאים והולכים, חברו יחד לעייפות שהצטברה מהלילה הקודם ושנתי היתה שקטה יותר.

 

לאחר הטיול הזה, כבר התכוננתי ליעד הבא, מקום שבמשך שנים רבות רציתי להגיע אליו ותמיד הפסדתי, משום שבכל טיולי בית-הספר והמחנות בחופשים נשארתי בבית.

 

רציתי לכבוש את מצדה.

 

פעם אחת לפני-כן, כמעט נסעתי לשם בטיול שהקיבוץ ארגן פעם בשנה למתנדבים. זה היה בשנה שלאחר סיום התיכון, כשעבדתי בחדר-האוכל והמתנדבים הקבועים שעבדו איתי אז אמרו לי "no problem" שיעזרו לי וישגיחו עלי. פניתי אל האחראי על המתנדבים ואל המלווה השני של הטיול, שתחילה הסכימו, אבל אחר-כך השתפנו, כי ההורים שלי ביקשו מהם לסרב לקחת אותי. אני לא בטוחה ממה הם פחדו יותר – שלא יוכלו להתמודד עם הקשיים שלי ושיקרה לי משהו, או ממה שיקרה להם, אם יקרה לי משהו.

"את לא תוכלי לעשות את זה," אמרו לי. "איך אני אדע אם לא אנסה. אני יודעת שאני יכולה!" עניתי, בנחישות של "אני-עוד-יראה-להם"**

עתה הגיעה הזדמנות נוספת.

 

הגענו לרגלי המצדה אחר-הצהריים והתחלנו לעשות את דרכנו, מתנחשלים ומתנהלים לאט במעלה שביל הנחש. יחד עמנו החלו את הטיפוס שני בחורים, שהתרחקו מאיתנו במהרה והגיעו למעלה כשהיינו רק במחצית הדרך. לא היה אכפת לי כמה זמן זה יקח לי, עצם ההליכה בשביל, צעד אחר צעד, על העפר המאובק ועל האבנים, היתה החווייה בעיצומה ובעוצמתה. בכל פעם שעצרנו לכמה דקות, לנוח ולהסדיר את הנשימה, הסתכלתי סביבי, על ים-המלח, שהלך והתרחק לרגלינו ככל שהגבהנו, על הנוף המדברי המפעים, הבטתי על כברת השביל שעלֵינו עוד לעלות וחשבתי: "הנה אני! אני באמת כאן ואני עושה את זה!!!" באחת התמונות שנשארו לי מאותו טיול, אני עומדת, חבושה בכובע ב' שעוד היה לי מהצבא ובמשקפי-השמש-טייסים, עם התרמיל של ארבעה קילו על הגב (סבתא היתה יכולה להיות גאה בי!), כשידי פרושות לצדדים, רגלי העומדות על השביל נמצאות מחוץ לתמונה, ואני נראית כאילו מרחפת מעל ים-המלח, הנח לו בדממה.

האוויר הצטנן מעט, בעת שהשמש כבר היתה מאחורי צוק המצדה, אך כשהגענו למעלה, לאחר קצת פחות משעה, היה עדיין מספיק אור כדי לראות את החורבות של המבצר, שהפך למופת של עקשות, נחישות ואי-נכונות לוותר על אמונה.

 

כמה סמלי היה זה עבורי.

 

סיירנו קצת בשטח עד שירד הלילה ונעשה חשוך, ותרנו אחר מקום לשנת הלילה. באותם ימים, עדיין הותר למטיילים לשהות באתר גם בלילות. התמקמנו בפינת אחד הבניינים ששלושה מקירותיו עוד עמדו על תִלם בחלקם הגדול. השינה על הקרקע עדיין היתה לא נוחה לי, אך יותר מוכרת. ללא האוהל, שיחצוץ ביני לבין שמי הלילה, שכבתי והבטתי על אין-ספור הכוכבים, שבאין כל אורות אחרים מסביב, נראו כה רבים יותר. מטאורים הופיעו מדי-פעם בְּזִיקִים חטופים ונבלעו בתוך החושך, כוכבים נופלים... לא פחדתי.

 

קולות של מטיילים שהגיעו עם שחר, כדי לצפות בזריחה, העירו אותנו. התיישבנו כנגד הקיר, התעטפנו בשקי השינה, מפני צינת הבוקר המוקדם שטרם פגה, והבטנו בשקט על התכול המווריד והולך ומצהיב ומזהיב כשהשמש בקעה מאחורי הרי אדום.

במשך כל היום הסתובבנו בחורבות. היה כל-כך הרבה מה לראות, ורציתי לראות ה-כ-ל. ירדנו ועלינו בכל גרמי המדרגות ונכנסו לכל מתחמי הארמונות והחדרים, לכל גומחה בחומה ולבורות המים.

 

היום הלך והתחמם, התעייפתי קצת והרגליים החלו לכאוב. התלבטתי אם לעשות לעצמי הנחות ולרדת ברכבל. השביל ניצח. החלטתי שאם אני עושה זאת – אז עד הסוף – עליתי בשביל, אז גם ארד בו! בשעה הכי חמה בצהריים התחלנו לרדת. הירידה היתה קשה וארוכה יותר. קרוניות הרכבל עברו מעלינו הלוך ושוב, במקומות בהם היתה הקרונית קרובה לשביל, יכולתי לראות את פניהם של אנשים הנועצים בי מבטים. נפנפתי להם בידי.

 

את הלילה עשינו בחניון בעין-גדי ובבוקר, לאחר טבילה קצרה במי הים, שהיו קרים מדי עבורי, פנינו בחזרה הביתה.

 

עצרנו ביריחו. כל-כך הרבה פעמים עברתי בנסיעה דרך העיר העתיקה ביותר בעולם, על דקליה ועצי הצאלון שעמדו בפריחתם האדומה בכל פינה בה, אך מעולם לא עצרנו. הסתובבנו כמה שעות ברחוב הראשי ובשווקים, בפתח כל חנות שבה עצרנו, הוזמנו לקפה. בתחנה בכניסה לעיר חיכינו לאוטובוס מירושלים לטבריה, ודרך-כלל מלא, והתפללנו שיעצור. על המצוקים ממול התנשא מנזר הקרנטל. "גם לשם אני רוצה להגיע יום אחד." חשבתי. היום האחד הזה עדיין לא הגיע עד היום.

 

"אתם רואים," אמרתי להם, לכל אלה שאמרו לי "את לא יכולה", "אתם רואים שאני כן יכולה לעשות את זה!" "לא התכוונתי שאת לא יכולה, התכוונתי שזה יהיה לך קשה." התכווצה אחת מחברותי.

בשבילי, "זה קשה" מעולם לא היתה סיבה לא לעשות דברים.

 

____________________

* אורנאים – זן נדיר של צורת קיום, הכולל אקזמפלארים בודדים, בעלי תכונות עיקשות במיוחד. נכון לעכשיו – בלתי ניתן להכחדה.

** יראה – שיבוש הלשון – במכוון.

ותודה ליעל חביבתי, על הייעוץ המקצועי.

 

 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד