אורנה, העיר והאורות

2/09/2013
 
 
תל אביב בלילה

העיר הגדולה תל-אביב, על ניצנוצי החיים וההמולה שבה, פעמה ומשכה אותי אליה.

הגעתי ביום הראשון ללימודים באיחור. אך מכיוון ששום-דבר לא מתחיל בזמן בארץ, המפגש עם המורים ותלמידי הכיתה החל גם הוא באיחור. הייתי נרגשת, אחוזת לחץ ושיעור מסויים של הלם. אולם בהיותי אני, פתחתי את הפה די מהר מתוך האסטרטגיה שלי, של "הנה, אני פה, אתם לא יכולים להתעלם ממני, וחוץ-מזה, אני לא מפגרת". מהר מאוד גם איתרתי עוד שלוש קיבוצניקיות, שכבר פגשתי קודם-לכן, בבחינות, והן נתנו לי תחושה של משהו מוכר ולא מנוכר, מעין הרגשה של "בבית".

הלימודים במכון אבני היו מעשיים ברובם, הרצאות ולימודים תיאורטיים היו פחות. ואני רציתי לצייר, ורציתי ללמוד, בלי שאצטרך להשקיע יותר מדי בלימודים תיאורטיים, בעבודות, בדגירה על ספרים, בלחץ של מבחנים, שאז הרגשתי שיעמיס עליי יותר מדי. זכר העול הרב, שהעיק עליי בעת עשיית מבחני הבגרות וההכנות להם והאנרגיות שהשקעתי בהם, היה עדיין טרי מדי. לא רציתי להיכנס שוב למערבולת הרגשות והפעילות הזו.

רציתי גם להתנסות בחיים עצמאיים לגור לבד, לנהל בית לבד, לנוע ממקום למקום דברים שלא היו בגדר האפשר או המובן-מאליו עבורי, אלא דרשו אסטרטגיות התמודדות שאותן היה עליי ללמוד. כל זה היה חשוב לי לא פחות ודרש ממני הרבה כוחות, שלא הייתי יכולה לחלקם גם עם לימודים אוניברסיטאיים. חיים בתל-אביב ולימודים במכון אבני העמידו זאת בגדר האפשר.

בשבועיים הראשונים, עד שמצאתי דירה, גרתי אצל סבא וסבתא, שלמה וחיה, בכפר-סבא. אהבתי מאוד את סבא וסבתא ואת הביקורים אצלם כשהייתי ילדה, אולם לאחר שבוע בביתם, הייתי כבר מוכנה למצוא כל דירה שתהיה, רק לא לנסוע בכל יום, אחרי שש שעות של לימודים, לכפר-סבא ובכל בוקר בחזרה לתל-אביב, ולעמוד כל ערב מול השאלה של סבתא: "למה התיק הזה שלך כל-כך כבד, מה את סוחבת בתיק הזה, בשם אלוהים?" בנימה של לא-ממש-מחכה-לתשובה. לכי ספרי לסבתא מה יש שם... [והרי כל אשה נורמלית יודעת בדיוק מה יש לה בתוך התיק ולמה זה נמצא שם, וברוב מה שקשור להיות אשה, אני דווקא די נורמלית]. מה גם, שעדיין לא ניתן היה להשאיר את כל ציוד הציור בבית-הספר, כך שאת חלקו הייתי צריכה לשאת עמי, בנוסף על כל-מה-שאשה-סוחבת-בתיק-הזה.

הרגשתי עדיין כמו עכבר הכפר שהגיע לעיר, הקיבוצניקיות שלי עדיין זרמה בכל נימי דמי.

במהלך חיפושיי אחר דירה, שהיתי גם כמה ימים אצל סטפני, במעונות. סטפני נתנה לי מפתח ויום אחד הגעתי אחר-הצהריים לדירה ולא היה שם איש. הייתי רעבה ובמקרר היה קוטג', אז אכלתי. התפישה שהאוכל ומה שישנו במקרר הוא "של" פרטי שלי או שלך או שלו, פשוט לא היתה קיימת אצלי... לאחת השותפות לדירה היה חבר, שאפשר היה להגיד שהוא גר שם. גביע הקוטג' היה שלו. כאשר הם חזרו, הוא פתח את המקרר ושאל ברוגז: "מי אכל לי את הקוטג'?"

כל-כך התביישתי שלא היה לי אומץ להגיד שאני לקחתי אותו... אז ברוך, מי שאכל לך את הקוטג' זו הייתי אני, סליחה!

כשמצאתי לבסוף את הדירה, ואחר-כך עוד שתיים החלפתי שלוש דירות שונות במשך ארבע השנים בתל-אביב, וגם שלושה שותפים הסכמתי עם שותפיי על שיתוף וחלוקה שווה בהוצאות החיים בדירה. וזה עבד יפה בלי התחשבנויות.

בשנה הראשונה חשבתי שיהיה הגיוני למצוא דירה בקרבת המכון, ששכן בשכונת התקווה, בדרך לוד. היתה זו דירה בקומה הרביעית של בניין בן עשר קומות, בדרך ההגנה 124, מול בית-ברבור. בסמוך, נמצא בניין המיון הראשי של ראשות הדואר, שמכונות מיון הדואר שבו עבדו ללא הפסקה. בלילות שבהם לא יכולתי להרדם, כאשר סאון העיר פחת קמעה, יכולתי לשמוע את שקשוק מירוצם האין-סופי של הסרטים הנעים, ששלחו דברי דואר לכל רחבי הארץ והעולם. לרעשי העיר ובית-הדואר נוסף גם רעם מנועי המטוסים, שחלקם נשאו את דברי הדואר האלה רחוק-רחוק, כאשר חלפו נמוך מעל בנייני הדירות, בהמריאם מנמל התעופה ובנחיתתם בו, לא הרחק משם.

כמעט כל בוקר, מלבד בימים הגשומים מאוד, הלכתי ברגל למכון.

תל-אביב נראתה גדולה כל-כך, וגיליתי שכדי לצאת לקניות, למוזיאון, לבלות, או לראות סרטים, מיקומה של הדירה חייב אותי לנסוע באוטובוס, לפעמים גם בשניים. בשנה השנייה כבר שכרתי דירה במרכז העיר. העדפתי לגור במרכז ולנסוע לבית-הספר כל יום מאשר להיפך.

במשך הזמן אהבתי פחות ופחות את הרעש והלכלוך והערפיח, ואת המוני האדם שנהרו ברחובות, אך אהבתי יותר ויותר את מה שהיה לה להציע לי את החופש ואת העצמאות, את היכולת לבחור לעשות מה שאני רוצה. טיילתי הרבה לחוף, לשווקים, הסתובבתי שעות ארוכות ברחובות. בדרך בחזרה מבית-הספר, הייתי יורדת כמה תחנות לפני יעדי והולכת, לפעמים בוחרת דווקא את אותם רחובות שלא הכרתי ולא ידעתי לאן יובילוני. הלכתי לראות סרטים ומדי-פעם להצגות, ככל שאפשר לי כיסי דל התקציב. לפעמים יצאתי עם שותפי לדירה או עם חברים לאכול בחוץ, אף שגם את זאת לא יכולתי להרשות לעצמי לעשת לעתים קרובות מדי.

דרכי לעצמאות היתה איטית ומחושבת. באחד המאמרים הראשונים כתבתי: "כשנעשיתי יותר ויותר עצמאית, מתי שרק יכולתי, ניסיתי לעשות מה שרציתי, מה שיותר לבד, בלי לבקש עזרה." אולם, יחד-עם-זאת, גם למדתי לבקש עזרה, כשנתקלתי במשהו שידעתי שלא אוכל לעשותו לבדי. והיו אין-ספור פעמים שהחיים העצמאיים הציבו בפני אתגרים כאלה. ידעתי שאם לא אבקש מהאיש הזר שישב לצדי באוטובוס לפתוח עבורי את פחית השתייה אשאר צמאה. או שאם לא אבקש מאשה הנחמדה בשירותים הציבוריים לעזור לי לסגור את הכפתור הסורר שבמכנסיי הכפתור שבדיוק באותו זמן החליט שהוא לא משתף אתי פעולה ומחליק מבין אצבעותיי לעומת האילוץ לצאת משם עם מכנסיים פתוחים למחצה... לבקש עזרה בסגירתו היתה מבוכה קצרה בלבד. גם את רגעי המבוכות למדתי לשבור; הייתי אומרת משהו כמו "מעניין מה תחשוב עלינו אשה אחרת שתיכנס..."

גם הנסיעה באוטובוסים היתה אחד מאותם אתגרים שאיתם היה עליי להתמודד; שני הדברים שהפחידו אותי ביותר בנסיעות באוטובוסים היו שאאבד את שיווי-המשקל ואפול (והיו מקרים כאלה) כאשר האוטובוס יתחיל לנוע, בטרם אמצא מקום לשבת, ושהנהג לא יראה אותי כשארד ויסגור עליי את הדלת. לכן, בכל פעם כשעליתי לאוטובוס, הייתי אומרת לנהג לאן עליי להגיע ומבקשת ממנו שיגיד לי היכן לרדת, למרות שלרוב ידעתי בדיוק איפה. אולם בצורה זו תפסתי את תשומת-לבו וכך הוא גם חיכה, בדרך-כלל, עד שאתיישב לפני שנסע, וכך גם שם לב כשירדתי מהאוטובוס. החלק הנחמד ביותר באסטרטגיה זו היתה יצירת קשר אישי עם הנהגים, בקווים בהם נסעתי בקביעות. אז כבר לא הייתי צריכה לבקש מהם שיגידו לי איפה לרדת...

בנוסף לרצוני להיות עצמאית ולחיות את חיי ברשות עצמי, יצאתי מן הקיבוץ מתוך הרצון לפגוש עוד אנשים, אנשים שלא הכרתי, שהיו מעבר לד' האמות בהן חייתי, כאלה שיכירו אותי כמו שאני עכשיו ויקבלו או לא יקבלו אותי כמו שאני. החסך החברתי שבו חשתי בשנות הילדות והנערות, שהתחלתי למלאו בתקופת השירות הצבאי והצמאון לחברה, דחקו בי להמשיך ולחפש. והם המשיכו להתמלא...

ופגשתי המון אנשים. בשנה הראשונה בתל-אביב היו אלה בעיקר חבריי לכיתה והמורים שלימדו אותנו. במשך הזמן היו גם השכנים בבניין, המוכרים ובעלי החנויות, הקופאיות בסופר-מרקט ובבתי-הקולנוע ואנשים ברחובות.

התחלתי להבין בצורה שהלכה ונעשתה לי ברורה ונהירה יותר ויותר עד כמה האישיות הייחודית והפתוחה שעיצבתי לעצמי סייעה לי ליצור קשרים טובים וחזקים עם אחרים.

המודעות העצמית שלי והבטחון שלי בעצמי הלכו והתמצקו והתעצמו.

המטוסים שהמריאו ונסקו מעלה היו עבורי כמו מעוף אל עבר מקומות רחוקים וגבוהים יותר. הנחיתות היו כמו החזרה הביתה בסופי-השבוע, אל השקט הירוק ואל החמימות הבטוחה, שידעתי שתמיד תהיה לי שם.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד