לפחות ראיתי שלג יורד

13/08/2013
 
 
שלג בכדור זכוכית

את התשוקה הזו לציור, ליצירה, לצבע, לחיים אני מכירה היטב. לא יודעת מתי זה התחיל, אני רק יודעת שאני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. בהתחלה היו אלה הציורים הסטאנדרטיים של ילדים בית עם ארובה ועשן מסתלסל, עץ ושמש בפינה, ודמויות אדם עם ראש עיגול ואיברים גפרוריים. אך אט-אט הכשרון הטמון החל לצוף. והתשוקה שדחפה אותי

אבא שלי תמיד היה אומר לי: "אני לא מבין איך את בכלל יכולה לעשות את זה." גם אני לא ממש הבנתי איך אני מסוגלת לעשות זאת, עם הידיים הרועדות האלה, שאצבעותיהן המתעקלות נעות ללא-הרף, כאילו יש להן חיים משלהן. ועובדה ציירתי.

כן, לידיי יש חיים משלהן. לפעמים, תוך-כדי דיבור ואני הרי ישראלית, לא מסוגלת לדבר בלי הידיים היו ידיי המתעופפות לכל עבר מנחיתות פליקים לכל מי שהיה על ידי, או שאתרע מזלו ורק חלף על פניי לתומו. ואני הייתי מתנצלת, אך אומרת גם: "זה לא אני, אלה הידיים שלי, לא לוקחת אחריות."

הלימוד המנחה והנסיון שהלך והצטבר עזרו לי להגיע לשליטה מספקת יותר ויותר בידי הימנית, לפחות זו שציירה. השמאלית המשיכה להתנפנף לה בחופשיות, כשאחזה מכחול שחיכה לתורו לממש את הצבע שנשא עליו, אם לא היה תקוע מאחורי אזני או אחוז בין שיניי. היד הזו לפעמים גם העיפה נתזי צבע על הקנבס* של מי שעמד לידי.

השנתיים בהן למדתי בקורס במכללה העניקו לי את האפשרות לפתח את יכולותי ואת כישורי לרמה טובה. התנסויותי בקורס הביאו אותי לחשוב על המשך חיי, כאשר ראיתי את העיסוק באמנות כחלק מהם.

המורה הנהדר שהיה לי, עמרם סטולר, תמך בהחלטתי ועודד אותי.

הגשתי בקשות להתקבל ללימודי אמנות ל"בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב" בירושלים, ל"מכון אבני לציור ופיסול" בתל-אביב ולחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה.

באותה שנה התחברתי עם סטייסי, מתנדבת מארצות-הברית, שבאה לבלות קיץ אחד בקיבוץ לפני שתלך ללמוד באניברסיטת תל-אביב, במסגרת של פרוייקט חילופי סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב.

במספר הפעמים בהם ביקרתי אצל סטפני, ערכתי היכרות עם תל-אביב, בצורה מדודה והדרגתית. למדתי להסתדר עם האוטובוסים ולהגיע לאן שרציתי, טיילתי לבדי בשווקים ולאורכם של הרחובות בן-יהודה, אלנבי, דיזנגוף, שיינקין, ולמדתי את הטופוגרפיה של התחנה המרכזית.

בנסיעות האלה החל עולמי להתרחב. הצפיפות והרעש, המוני האנשים והמכוניות, הרחובות המאובקים, החנויות וחלונות הראווה שלהם, שבתחילה סחררו אותי וגרמו לי להרגיש אבודה וחסרת-אונים, השילו את מעטה הזרות והאיום והפכו אט-אט למוכרים.

בחינות הקבלה לבצלאל נערכו בחורף. הגעתי ליומיים של בחינה מעשית ובחינה תיאורטית, באחד מסניפי בית-הספר. היו שם כשלוש-מאות נבחנים, הייתי אחוזת בהלה, קטנה כל-כך בתוך ים האנשים הצעירים. בבחינה המעשית הייתי מוכת שיתוק והעבודות שיצאו מתוך עפרונותי ומכחולי היו איומות. בבחינה התיאורטית הייתי לעומת-זאת, אחוזת רעד וגמגום. אחת מדרישות ההכנה לבחינה היתה קריאת הספר "קורות האמנות" של א. גומבריך, אחד מאושיות הידע של תולדות האמנות. לאחר כמה שאלות על עיסוקי ונסיוני באמנות, נשאלתי גם שאלה, שמקריאת הספר, הייתי אמורה לדעת לענות עליה מהו קוביזם. כן, קראתי את הספר, קראתי על הקוביזם, פעמיים, אבל ממש לא הבנתי את פשרו. את המשמעות העמוקה והתפישה שייצג הזרם הבנתי רק לאחר לימודי השנה הראשונה. כך שידעתי כבר אז שהתשובה שיצאה מפי לא תהיה הסיבה לקבלתי ללימודים שם.

זומנתי לעוד פגישה כחודש לאחר-מכן. יצאתי ממנה עם אותה ידיעה. היה פורים וילדים בתחפושות מילאו את הרחובות. היה קר. התלבושת שלי כללה שתי חולצות, סוודר ומעיל, כפפות, כובע וצעיף צמר, שני זוגות מכנסיים, מעל שני זוגות גרבים, חותלות ומגפיים. האם הייתי יכולה בכלל לשרוד בחורף בירושלים, אם היה איזה מטה-קסם שהיה מטה את ההחלטה לקבלני לבצלאל?

מטה-הקסם לא הביא אותי ללימודים שם, אך הוא הביא לי משהו אחר... בלכתי ברחוב אל עבר המקום בו הייתי אמורה לפגוש את הטרמפ שייקח אותי בחזרה הביתה, החל פתאום לרדת שלג! את מספר הפעמים שראיתי שלג לפני-כן אפשר היה לספור על יד אחת, קטועת שתי אצבעות. מעולם לא ראיתי אותו כשהוא יורד. הרמתי את פניי החלק היחיד בגופי שהיה חשוף, והבטתי על הפתיתים הלבנים, הקטנים, הצונחים מלמעלה, נוגעים בפני ללא קול.

מחשבה יחידה עברה בי "אולי לא התקבלתי לבצלאל, אבל ראיתי שלג יורד"!

כדי להתקבל לאוניברסיטת חיפה, היה עלי לעשות מבחן פסיכומטרי ולאחר-מכן ראיון קבלה. לפני עשרים ושש שנים, המבחן הפסיכומטרי לא היה כפי שהוא היום; בתי עושה עכשיו קורס, שעלותו כמה ת'אלפים, כדי שבכלל יהיה לה איזשהו סיכוי לעבור את המבחן. אז הוא היה מה שהוא אמור לבדוק רמה של ידע כללי ושל יכולת חשיבה וניתוח. כל מה שהיה מצוי כדי להתכונן למבחן נאגד בספר בגודל של ספר טלפונים, עם דוגמאות לשאלות אלה שהיו הכי פחות מסובכות, כמובן.

משום-מה, תוצאות המבחן מעולם לא הגיעו אליי. בשלב בו הייתי אמורה להילחץ מזה, כבר החלטתי לאן אלך וזה כבר לא היה לי כל-כך רלוונטי.

ראיון הקבלה נערך באחת הקומות העליונות של המגדל הגבוה, השולח אצבע מקצה ראש הר הכרמל, מנסה לגעת בשמיים. נפגשתי עם אבישי אייל, ראש החוג. הוא הביט על הציורים שסחבתי בתיק העבודות הענק, חלקם מלפני שנים רבות, ואמר לי: "תראי, אני לא יודע מה להגיד לך, מעולם לא פגשתי מישהו כמוך. מגיע לך לקבל הזדמנות."

למכון אבני הגעתי לראשונה, כדי לברר פרטים על ההרשמה ותנאי הקבלה, באחת הפעמים בהן ביקרתי את סטייסי. כבר הכרתי קצת את תל-אביב וכבר יכולתי להסתדר ולמצוא את דרכי בעיר הגדולה הזו. נרשתי והוזמנתי לבחינה מעשית, למבחנים פסיכוטכניים ולראיון, שכל אחד מהם נערך במועד אחר. הבחינה המעשית והראיון התקיימו במקום משכנו החדש, בשכונת התקווה, לשם הועבר רק שנה לפני-כן.

באף לא אחד מן המכתבים שקיבלתי צויין במפורש שעלי להגיע עם תיק העבודות, אז סחבתי אותי איתי, ליתר בטחון, למקום שבו התקיימו הבחינות. כך שלמבחנים הפסיכוטכניים נגררתי עם התיק עד בית-הרופאים ברחוב ריינס.

לאחר הבחינה המעשית, בה דווקא תפקדתי לא רע יחסית בהתחשב במעמד המלחיץ, והמבחנים בריינס, התקיים הראיון. המורה שדיבר עמי היה משה פרופס. אז עוד לא ידעתי איזה אמן ומורה ענק הוא, מורה-מאסטר לאמנות ולחיים. אדם צנוע, עם חיוך של טוב-לב בעיניים, שהזכיר לי מאוד את סבא שרוליק שלי (סבי מצד אמי), ואמר לי לאחר דקות ספורות בלבד, לאחר שהסתכל בעבודה מן הבחינה המעשית: "רואים שאת מוכשרת, התקבלת."

התקבלתי לשניים מתוך שלושת המקומות שאליהם פניתי. זה לכשעצמו נתן לי תחושה טובה.

בסופו-של-דבר, בחרתי במכון אבני בתל-אביב. העיר הזו, על אורותיה וחיותה ושאונה שהממו אותי בתחילה ובלבלו את חושי קרצו אלי בפיתוי שלא יכולתי לעמוד בפניו.

דווקא שמחתי שלא התקבלתי לבצלאל, יותר מאוחר הבנתי שלא היה מתאים לי שם. וחוצמזה באמת שלא הייתי שורדת בחורף בירושלים.

אם הייתי מתחילה ללמוד באוניברסיטת חיפה, ומסיימת, הייתי יוצאת משם עם תואר ראשון. אולי... אי-אפשר לדעת מה היה קורה אילו... אם היה לי תואר באמנות או לא היום נראה לי משמעותי פחות.

לפחות ראיתי שלג יורד.

______________

* בד ציור.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד