לצאת לחופשי

11/06/2013
 
 
שבילי הקיבוץ

כמו בכל קיבוץ, בשנים שלפני השינויים וההפרטות, גם אצלנו החלו ילדים לעבוד בענפי המשק השונים. כילדים צעירים נשלחנו לגיוסים בקטיף האשכוליות והאבוקדו, במסיק הזיתים ואפילו בבציר, בשנה האחרונה לפני שהכרם נעקר.

אהבתי את הבקרים האלה, בהם קמנו לפני הזריחה. רצועות העננים הדקיקות והאפורות הלכו והוורידו והתפוגגו עם עלות האור במזרח, והאוויר היה עדיין קריר וצלול, עדיין לא יודע את החום המצפה לו בשעות המאוחרות יותר של היום. הנסיעה על העגלה הרתומה לטרקטור בירידה אל השדות, בין המטעים ושדירות הברושים המאובקים תמיד ריגשה אותי.

הגם שהבנת הסיבות לכך שיש דברים שהתקשתי, או שלא יכולתי לעשותם, עדיין לא היתה בהירה וצחה כאותו אוויר בוקר, הרי שהייתי מודעת לעובדת קיומם של הקשיים, וכבר אז שמחתי על כל דבר שהתאפשר לי לעשות – כתמיד, כמו כולם.

בגיל ארבע-עשרה או חמש-עשרה כבר היה לכל אחד מילדי המשק מקום עבודה קבוע, בו עבדו בחופשים וביום אחד בשבוע גם בימי הלימודים בבית-ירח. מימי העבודה בזמן הלימודים ביקשתי להשתחרר, לנוח, להשקיע בלימודים, להספיק לסיים שיעורי-בית ולכתוב עבודות – בכתב-יד, טרם היות המחשב, אך בחופש הגדול עבדתי וקבעתי את מקום עבודתי בחדר-האוכל.

עוד בהיותי ילדה, האידאולוגיה והעקרונות הקיבוציים הלהיבו אותי; יותר מכל קסם לי רעיון השוויון ובתוכו – האמונה שבחיי הקיבוץ מצוייה לי האפשרות לתת כפי יכולתי ולקבל את מה שאני זקוקה לו. ידעתי שאני יכולה לעבוד גם אם פחות מאחרים, ושעבודתי נחשבת – כמו זו של אחרים.

אז השקעתי הרבה בלימודים וסיימתי את בית-הספר התיכון בהצטיינות.

ואז מה?

ידעתי שאני רוצה להיות עצמאית, לנסות ולדחוק את שולי המעטפת, כמו אותם טייסי ניסוי, שהיו האסטרונאוטים הראשונים, שניסו לטוס מהר יותר ויותר ולבסוף הגיעו אל החלל... *

הבנתי שאם אני רוצה לחיות חיים מלאים, אינני יכולה להסתגר בתוך החממה של הבית, אלא לצאת החוצה, אל העולם, שכל כמה שהוא קשה ואכזרי לפעמים, הוא העולם האמיתי. רציתי להתרחק מבית הורי וידעתי שיום אחד ארצה לצאת גם מהקיבוץ, אפילו אם יהה זה לזמן קצוב. רציתי להתנסות בחיים אחרים, עם הידיעה שארצה גם לחזור לחיות במקום הזה, שאליו אני מרגישה שייכת.

לעובדה שגדלתי בקיבוץ היתה חשיבות רבה בעיצוב דרך החיים והחשיבה שלי;

יש יתרונות רבים בגידול ילד נכה בחברה קיבוצית. נולדתי בשנות הששים וגדלתי אל תוך שנות השבעים, באותם זמנים בהם הקיבוץ היה איתן ומלוכד ותומך, או לפחות, כך היתה ההרגשה. יש גם חסרונות בגידול ילד מוגבל בסביבה חממתית וסגורה, שמגינה עליו מצד אחד, אולם מצד שני, אינה מאפשרת לו להתעמת עם העולם האמיתי שבחוץ, והיציאה אל מעבר למעטפת המגוננת, העשוייה להמתח ולהמתח ולסוף אף להקרע, עלולה להיות קשה מדי.

הקיבוץ אכן היה מקום סגור ומגונן, אך הוא גם הציג סביבה של חיים נורמאליים – אם-כי סביבה מוקטנת – שבה על אדם שונה ניטל ללמוד להתמודד גם עם גילויי עויינות ודחייה. כאלה לא חסרים גם במקום כמו קיבוץ.

תמיד היו אנשים שבאו מבחוץ, בני-נוער, בני גרעינים, קבוצות מהארץ ומחוץ-לארץ, שהציבו מראה, ששיקפה ראייה שונה. כאן, בתוך הסביבה הביתית והחממתית היה קל יותר לעמוד מול גילויים אלה

כמעט כל מי שחי כאן לאורך זמן הכיר אותי ובסך-הכל, הייתי אהובה על הרוב – הייתי טַטַלֶה, ילדה טובה, הדבר האחרון שרציתי היה לגרום למתחים, להיות "בעייה", "לא בסדר" להיות לנטל. אז היתה זו רק תחושה, היום אני יודעת שלתחושה הזו יש הצדקה מאוד חזקה – תפישת האדם המוגבל והנכה כנטל, המושרשת עמוק בתוך עמודי האמונה הבסיסיים של החברה.

רציתי לפרוח מן הקן, לצאת לחופשי. החלטתי לעשות זאת בצורה מודעת, מסודרת והדרגתית.

מבחינת פעילות היום-יום השגרתית, יכולתי כבר לעשות הכל. התלבשתי והתנעלתי והתנהלתי בעצמי, סידרתי את מִטתי, ניקיתי, הכנתי קפה, הדלקתי גז, טיגנתי חביתות, אפיתי עוגות. יכולתי אף לאסוף ללא עזרת אחרים את שערי הארוך על קודקודי, באיזה גיבוב נוראי של גומיות וסיכות.

נסעתי באוטובוס לבדי לטבריה, עיר המחוז, "העיר הגדולה", מבלי לדעת שכמה שנים מאוחר יותר גם אתמודד עם תל-אביב ועם לונדון, וגם בזה אוכל לעמוד.

ביקשתי לי דירה משלי, להתגורר לבד, כבר לא על-יד ההורים. קיבלתי דירת שני חדרים עם שותפה, כמו שקיבלו בני כתתי, שזה אחר זה ואחר זו התגייסו לצבא. שותפתי בחרה באותו הזמן דווקא להשאר בבית אִמה, כך שבאמת ניתנה לי האפשרות לגור לבדי.

בעבודתי בחדר-האוכל נעשיתי בשלב מסויים ה"חברה" האחראית. מצא-חן בעיני להיות זו שיודעת את כל מה שצריך לעשות, שיתקתק כמו שצריך, וזו שאומרת מה לעשות. למרות שמדי-פעם הופיעה מישהי זמנית וחדשה, כמו אשתו הטרייה של איזה חבר יבש, שניסתה להראות כאילו היא זו שמחלקת הוראות ומתקתקת את גלגלי העבודה. שכמותה ואחרות חלפו ואני נשארתי.

למדתי הרבה דברים באותה תקופה. למדתי להתנהל מול אנשים אחרים ולנהל אנשים, לדרוש מבלי לדרוס יותר מדי. למדתי שהעקשנות שלי, שעד כה שירתה אותי והִוותה עבורי כוח מניע, גם יכולה להיות לי למוקש רציני. העקשנות הזו, שדרבנה אותי "לעשות הכל כמו כולם", שדחפה אותי לדרוש מעצמי את המקסימום ומעבר לו. העקשנות הזו, שלאורה הייתי משוכנעת ש"אם אני יכולה ל..., אין כל סיבה שאדם אחר לא יוכל ל... אותו הדבר". למדתי שזה לא בהכרח נכון, שלא כולם רואים דברים בצורה החדה והברורה לי, שראיתי אני. הכרחתי את עצמי להבין שלפעמים יש לדעת להתפשר, לעשות את הטוב ביותר שאפשר בתנאים הנתונים. אני עדיין עובדת על זה.

גם היום יש כמה אנשים שבטוחים שזה שאני יודעת להתפשר זה רק סיפור אגדה שאני מספרת לעצמי.

בשנים האחרונות התרככתי, אני עדיין עקשנית ולפעמים בלתי-אפשרית ובלתי-מתפשרת, אבל רק לגבי עצמי. לגבי אחרים – להם אני מניחה לנפשם.

אז עוד התעקשתי, ואולם, משלמדתי להתפשר (בהתחלה זה היה ממש קצת), ביקשתי שיאופשר לי לעבוד רק עד שתיים בצהריים ולקבל יום אחד של חופש בשבוע.

הכותרת אומרת "חופש" ואני כותבת על עבודה. כן, עבורי החופש האמיתי היה חופש הבחירה, החופש לבחור לעבוד, בעוד שהיו לי מספיק סיבות להשתמט מכך, ואף-אחד לא היה אומר לי שום דבר.

אולי אף להיפך – מתוך אין-ספור אמירות תמהות שהופרחו לעברי, בנסיבות שונות: "את עובדת? איפה? מה, מה את כבר עושה?", או "הקיבוץ בטח סידרו לך משהו, בטח נורא קשה לך!", או "פשוט חשבתי שזה יהיה לך כזה, כמו ריפוי בעיסוק", או "את, את בכלל לא עובדת, תני לי להכנס לפניך!" שהפטירה לעברי, בתור לרופא, אותה החברה ההיא, כשכבר מזמן לא היתה טרייה.

באותה שנה ראשונה שלאחר התיכון, גם לקחתי חוג ציור של פעם בשבוע אחר-הצהריים, במכללה האזורית. ערב אחד בשבוע, במקום אחר, עם אנשים אחרים, רובם הרבה יותר מבוגרים. רציתי לבדוק עד כמה העיסוק בציור ובאמנות חשוב ומהותי בחיי, עד כמה הוא יותר משתי שעות בחירה במערכת השעות השבועית של לימודים תיכוניים. האמנות, שלא כמו עכשיו, כשהיא מקצוע ראשי במגמה של חמש יחידות בבגרות, שאכן עתידה להפוך לחלק מחיי.

היה זה עוד מקום בו יכולתי לבדוק את גמישותה של המעטפת, ולאן יש באפשרותי למתוח אותה עוד, ועוד וקצת יותר

כמה שאני רציתי בעצמאות, להורים היה קצת קשה לתת לי לפרוש כנפיים, היו הרבה ויכוחים, ולפעמים הם חשבו שאני לא בדיוק יודעת איפה קצה גבול היכולת שלי, והייתי מוותרת ונכנעת לרצונם. אולם ברוב הפעמים, כשהחלטתי לעשות משהו, הם תמכו בי. וידעתי שגם אם אכשל, תמיד יהיה לי לאן לחזור, תמיד אדע שגם אם דברים לא הסתדרו כפי שרציתי, הרי שניסיתי... ולמרות הסייג הזה, היה לי ברור שאצליח, לא ויתרתי בקלות

ידעתי שמתישהו אמשיך ללמוד. התחלתי לדמיין איך זה יהיה, אם אלמד, אולי אפילו ציור, בצורה מסודרת, לאורך זמן, רחוק מהבית...

אבל עוד לא, עדיין לא הרגשתי מספיק בטוחה כדי לעשות זאת...

אז מה עד אז?

אז התנדבתי לצבא.

____________

*ראו בספר "הצוות המובחר", מאת טום וולף.

 

 

 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד