פילדלפיה שלי - חלק ב'

21/05/2013
 
 
ריבועים קטנים עם אותיות לטיניות וסימנים שונים

בשנות העשרה שלי נכנסתי לתוכנית עבודה בשיטת טיפול בילדים נפגעי מוח, שנקראה בארץ "שיטת פילדלפיה", ההכרות הראשונה עם אנשי הצוות הותירה בי רושם עז, כילדה אז, ואף כעת – זכרון הפגישות עמם עדיין מרטט בלבי, בכל פעם שהוא עולה. הם היו ד"ר קארל דלאקאטו, פסיכולוג חינוכי וראש הצוות (והמכון שבפילדלפיה), ד"ר מאקס קארפין, הנוירולוג, וג'ון אונרא וג'ים מיליגן, הפיזיותרפיסטים. כילדה הם נראו לי ענקים; הם היו גבוהים, לבושים חליפות מחוייטות ועניבות מוקפדות ומדיפים ניחוחות אפטרשייב של ארץ רחוקה. במשך היכרותי עמם למדתי שהם גדולים ורחבים לא רק בגופם, אלא אף בלבם.

בפגישה הראשונה הם סיפרו לי על התוכנית – כל אחד על חלקו בה. הם לא הבטיחו הצלחה מסחררת, ועם-זאת אמרו שאם אסכים לעבוד קשה, יום-יום, במשך זמן רב, אוכל להגיע רחוק. הייתי אז מוכנה להסכים לכל. אף כי הייתי אז צעירה מאוד, יכולתי להעריך את גישתם הטיפולית הכוללנית

הם הגיעו לארץ פעם בשלושה חודשים, לשלושה-ארבעה ימים, בהם נפגשו עם עשרות ילדים ומשפחותיהם. הם הקדישו זמן רב לכל אחד ואחת וכולם נבדקו אצל שלושה. ד"ר דלאקאטו, שבחן את ההשפעות הכוללות של הטיפול – הפיזיות, המנטליות, הרגשיות, הנפשיות, ואת הסוגיות שעלו תוך-כדי העבודה והתרגול; ד"ר קארפין, שבדק את ההיבט הנוירולוגי והמליץ על טיפול תרופתי; ואחד מהפיזיותרפיסטים, ג'ון או ג'ים, שהתאימו והתוו את תוכנית העבודה של כל ילד וילדה בהם טיפלו.
היו שם עוד הרבה ילדים נכים, בעלי פגיעות שונות, בגילאים שונים. מדי-פעם פגשתי בעבר ילדים פגועים, אולם היתה זו לי הפעם הראשונה בה ראיתי כל-כך הרבה ילדים "כאלה", כמוני(?) ביחד.
הייתי נדהמת. לכאורה, הייתי כמוהם, אולם לא חשתי כך, לא הרגשתי שייכת לעולמם, אלא אחרת. גם נוכח ילדים אלה הרגשתי שונה. מעולם לא אהבתי כשנעצו בי עיניים, אך אז גם אני נעצתי עיניים באותם ילדים "אחרים", "מוזרים". "מה, ככה גם מסתכלים עלי, ככה רואים אותי?" ואם זה כך אז "מי אני? מה אני? איפה אני?", אז "לאן אני שייכת?", אז "האם אני שייכת לאן-שהוא, למשהו?"
עסקתי ללא הפסקה בשאלות אלה ועוד רבות אחרות. עבר זמן, לעתים עברו שנים, עד שמצאתי את התשובות, מתוך אירועים מסביבי, או עמוק בתוך-תוכי. ויחד עם זה, היה התרגול הסיזיפי, האין-סופי, המתמשך ונמתח...

היו הרבה תרגילי נשימה והרפייה, היו תרגילים לגירוי החושים ולהפחת הרגישות, עיסויים ונגיעות ולחיצות. הזחילות היו חלק חשוב מתוכנית הטיפולים, כמעט אצל כולם, בנוסף לתרגילים האחרים. אני זחלתי גם על גחוני וגם על ארבע – עשר דקות, ארבע פעמים ביום, במשך כמה שנים.
בהתחלה תרגלתי בהתלהבות, בהקפדה ובאדיקות. היה עלי להפסיד שעתיים של לימודים בכל יום, ולעתים לוותר על הכנת שיעורי הבית (שעד כמה שהייתי חנונית, היו פעמים שדווקא שמחתי על כך). אף-על-פי-כן, הישגי הלימודיים לא נפגעו. עם חלוף הזמן, העמידה בביצוע תוכנית הטיפולים החלה להעיק. הדבר דרש הרבה מזמני הפנוי ולא-אחת נאלצתי לוותר על פעילות חברתית, טיולים ובילויים. החודשים האחרונים של כִּתה ח' היו לחוצים ומלחיצים. אנשי הצוות גילו הבנה ואף עמדו על כך, שפעילות חברתית קודמת לתרגול, בהיותה חשובה עבורי לא-פחות. הם הפחיתו את מספר התרגילים שניתנו לי וקיצרו את משכם. בתוך כל זאת, על הזחילה אי-אפשר היה לוותר.

מטרת תרגול הזחילה היתה שינוי דפוס ההליכה שלי, מחד-צדדי – יד ורגל ימין יד ורגל שמאל – לדפוס הצולב – יד ימין מול רגל שמאל ויד שמאל מול רגל ימין. הטמעתו בגופי התבטאה בהליכתי, שהיתה המדד המרכזי להתקדמותי.
בכל פעם בה נפגשנו, דלאקאטו היה קם וצועד לקראתי מסביב השולחן. אמנם, הוא לא היה גבוה כשאר, אבל הוא היה רחב. הוא היה מסתכל עלי בחיוך מעל למסגרת משקפי החצי שלו ואומר: "how are you, kido?" ("מה שלומך, ילדונת?") ונותן לי חיבוק ענק.

בכל ביקור נערך "טקס ההליכה", בו היה קארל ואחריו גם ג'ון, מוציאים אותי למסדרון וצופים בהליכתי.
בתחילה, הגדיר קארל את הליכתי כ"אטטואידית טובה". [אטטואידיות היא ליקוי המאופיין בטונוס שרירים מתחלף – ממצבי טונוס מוגבר ועד למצבים בהם הטונוס ירוד. התנועה האקטיבית מלווה בתנועות בלתי- רצוניות ובבעיות בשמירה על שיווי משקל]. בשלב מסויים, לאחר כשלוש שנים בתכנית, הוא הודיע לי בקול חגיגי ומלא גאווה כי הליכתי הפכה מ"אטטואידית טובה" ל"נורמאלית גרועה".

באותה פעם, סיפרתי להם שכאשר אני הולכת ומודעת להליכתי, אני מקשיבה לקול התחככות שרוולי המעיל בגופי, או של המכנסִים אלה באלה ואותו רחש של השפשוף מסייע לי להכנס לקצב מסויים, שהופך את הליכתי לקצבית ולכן ליציבה יותר. בפגישה הבאה, סיפר לי דלאקאטו, כי אימץ את הרעיון, שלו קרא "אפקט המעיל", והוא השתמש בו כתרגיל שאותו היה נותן כשטיפל בילדים אחרים.
במשך שנים, גם הרבה אחרי שסיימתי את התכנית, כשאבי היה רואה אותי מרחוק, מתרשלת בהליכתי, הוא היה שואג אלי: "דלאקאטו מסתכל עליך!"

יחד עם השיפור בהליכתי, חלו שינויים נוספים. היה שיפור ניכר בשיווי המשקל שלי ופחות נפלתי, ידי נעשו יציבות יותר, ויְכוֹלתי לשלוט בהן גדלה, ידי השמאלית, שלא תפקדה כלל, נעשתה פעילה יותר, ובכך התאפשר לי ביצוע טווח גדול והולך של פעולות. כתב ידי השתפר ומהירות הכתיבה גדלה. כתוצאה מכך, גם יכולת הציור שלי התעשרה. נשימתי נעשתה עמוקה וסדירה יותר, מה שהשפיע על יכולת הדיבור. דברים יום-יומיים, קטנים לכאורה, אך בעלי השפעה עצומה על עצמאותי, השתנו; קשירת שרוכי הנעליים, כִּפתור חולצות – שלשם-כך נעזרתי לפעמים בשיני, אחיזת עצמים בידי השמאלית, השימוש בסכין ובמזלג. תפירת כפתור שנפל, או הטלאת חורים קטנים היו יכולות של מוטוריקה עדינה בהם התגאיתי, ולא העיבה על תחושת ההישג שלי גם העובדה, שכשתפרתי חור קטן בשרוול כותונתי, הצלחתי גם לתפור את כל השרוול לגוף הכותונת.

אנשי פילדלפיה הביאו עִמם רוח אחרת, משהו חדש בהתנהגות ובהתנהלות של אנשי רפואה, שלא היה מוכר אז בארץ. הם היו לבביים ואדיבים. הם התייחסו אל כל אחד ואחת מן הילדים שהגיעו אליהם בתשומת-לב ובסבלנות אין-סופית, כאילו הם היחידים, כאילו הגיעו לשם רק בשבילם. בפגישה אִתם, בשנה בה הגשתי את עבודת הגמר שלי, היה מי שדאג שהם ידעו על כתיבתה. בסוף היום הארוך והמתיש, הוזמנתי עם הורי לאחד מהחדרים במלון בו התגוררו. ארבעתם עמדו שם, אוחזים בידיהם זרי גרברות ענקיים, שמישהו הביא להם כאות תודה. אחד אחר השני, הם ניגשו אלי ונתנו אותם לי.
הכניסה לתוכנית פילדלפיה העניקה לי זווית-ראייה מיוחדת על עצמי ועל מצבי הקיומי; הם היו אנשים מיוחדים, שהקרינו אהבה ואכפתיות ויחס מיוחד לכל ילד שעבד איתם, והבנתי שלולא הייתי מה שאני, לא הייתי זוכה להכירם. תובנה זו, יחד עם רבות אחרות שגיליתי תוך-כדי הבירורים האין-סופיים שלי עם עצמי, הביאו אותי להשגה עמוקה, שעם הזמן הפכתיה למוטו מרכזי בחיי: "בכל דבר רע יש גם משהו טוב, עליך רק לדעת למצוא אותו, ואז חייך יהיו קלים יותר". היו מקרים בהם הכרחתי את עצמי לחשוב על כך בצורה מודעת. "או.קיי., המצב לא נראה עכשיו מזהיר במיוחד, אולי אפילו די שחור ומגעיל. מה בכל-זאת, את יכולה למצוא בו, שהוא טוב?" העמדתי לעצמי אתגר. ומצאתי. תמיד מצאתי. וזה הפך את חיי – לנסבלים יותר במקרים קשים, ולרוב – באמת לקלים יותר.

אני מה שאני היום הרבה בזכות קארל, ג'ון ומאקס.
מבחינה מדעית, שיטת דומאן-דלאקאטו היתה תמיד שנוייה במחלוקת; אל שדה-המוקשים הזה אני בוחרת לא להכנס כאן. כל שאני יודעת הוא מה שחוויתי על עצמי ומה שראיתי במו-עיני, כנערה. וכך כתבתי אז:
"כשהתחלתי לעבוד ב"שיטת פילדלפיה", ציפיתי לנסים ולנפלאות, שיקרו תוך שנה-שנתיים, לכל היותר שמצבי ישתפר בצורה כזו, שלא יהיה ניכר בי עוד שפעם הייתי נכה ומוגבלת [חלומות של ילדה]. הנס לא קרה ואני עדיין מתרגלת. ואני עדיין שונה ויודעת שאהיה כך תמיד [תובנות של נערה מתבגרת]..."
"אני יודעת שיש אנשי מקצוע רבים... שטוענים נגד "שיטת דומאן-דלאקאטו" שהיא תובענית מדי, יקרה מדי והצלחותיהם של אנשים המטופלים בשיטה זו אינן משמעותיות, או שאפשר היה להשיגן גם בכל שיטת עבודה אחרת. אינני מתכוננת להתווכח עם אנשים אלה... אני מאמינה בשיטה [כך אמרתי ממרום שמונה-עשרה שנותי]. נכון, ישנם כשלונות, כמו בכל שיטה אחרת... אך אני ראיתי הצלחות. השאלה היא: מה זו הצלחה? במה היא נמדדת? ...נסים לא קורים כאן, אולם אני ראיתי את אותה ילדה קטנה וחמודה בת השלוש, שכאשר הובאה לראשונה לטיפול הצוות, יכלה בקושי להניע את גופה בזחילת גחון, ושנה לאחר-מכן, ראיתיה מתרוצצת במסדרון. או אותו נער מפגר שהיה תלוי בהוריו בכל... ועתה הוא חי לבד, דואג לעצמו ועובד... אם אלה אינן הצלחות – אז מה כן? אני מחשיבה את המקרה שלי כהצלחה. ניתן היה להטיל ספק ולומר שגדלתי והתבגרתי ולכן אני יותר עצמאית... אך אני מאמינה שגם לעבודתי בשיטה יש חלק חשוב בהצלחתי. לא הייתי רוצה לעבור את חמש השנים האלו בלי כל טיפול ולהווכח שמצבי אינו משתפר, או אף מתדרדר."

אני לא יודעת כמה זמן היתה ההליכה שלי "נורמאלית גרועה", אם נסוגה ושבה להיות "אטטואידית טובה" – היום היא בטח כבר "לא-משנה-מה גרועה מאוד", בשלב מסויים כבר לא שינה לי איך היא נראית, בהיותה חלק ממראי החיצוני, שככל שהכרתי את עצמי יותר, כך הסכנתי איתו... מה שאני יודעת הוא מה שאישי היקר אמר לי כמה חודשים אחרי שכבר היינו ביחד, והוא עדיין אומר לי, שמאז הפעם הראשונה שראה אותי הולכת וחולפת על פניו, נורא מוצא-חן בעיניו איך שאני מנדנדת את התחת.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד