ומעכשיו - גם השירים 30.5.11

בחודשים האחרונים היו פרקי זמן שבהם לא יכולתי לכתוב את הטור - דברים אחרים אספו את תשומת-לבי אל מקום אחר והיה לי חסר
3/05/2011
 
 
תווי מוזיקה

 

אז אני חושבת שאני יכולה להתחיל לחלוק כאן גם את השירים שלי, שמלבד השירים של החוף עוד לא ראו את האור הזוהר של צג המחשב, שהוא של האינטרנט ולא רק זה הפרטי שלי. כך הם ימלאו את החללים שבין וישמרו על שרשרת הכתיבה.


אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. עד כתה ז' או ח', כתבתי כמו כל ילדה בכתה ז' או ח', ולאחר-מכן הפכו השירים למקום של מפלט, יחד עם "יומני היקר", שבו שפכתי את לבי בשנות נעורי ושכתיבתו נזנחה בערך בהיותי בת שבע-עשרה. מרץ הכתיבה הופנה אז למכתבים ששלחתי לאנשים בארצות רחוקות
כתבתי בעיקר שירה, הרוב הלך ישר למגירה (איך לא), או לאותם אנשים רחוקים שדרכיהם הצטלבו בשלי והם הותירו חותם של חום בלבִּי.

במרוצת השנים, היו לי תקופות בהם כתבתי יותר ופחות, כשהפירות הכבדים במיוחד צנחו אל אפילת המדף התחתון במכתבה בזמנים בהם הייתי מאוהבת
בשנים הראשונות לאחר שנולדו הילדים שלי, לא הצלחתי לכתוב דבר; אור היצירה של כל מה שכתבתי עמם והחוויר לעומת זוהר הבריאה של ילדי.

יש לי כמה שירים שחזרתי אליהם שוב ועמדו כל-כך יפה במבחן הזמן, עד שבפרספקטיבה של השנים שחלפו, עוד שבתי ורשמתי שורות נוספות (כמו בשירי החוף. גם זה אחד מהם:


את השיר הזה כתבתי כמטלה בקורס "זהות הפרט במעגלי החברה בעידן הגלובלי", בעת לימודי האקדמיים. היה עלינו לכתוב כמה שורות של הגדרה של עצמנו את צמנו.
וזה בא לי כשיר.
אז אני מביאה את השיר הזה, ככה, כדי שמי שמתחיל אִתי דווקא כאן וטרם קרא את דברי האחרים – שידע עם מי יש לו עסק.

אני – שיר זהות
אני עולם 
אני אדם 
אני פלנטה,
אני נטע. 
אני אורן נטוע בצלע ההר, 
סחוף רוחות נאחז בסלע,
או נשטף במימיו של נהר,
משירה מחטַי ומִלותי
מרפדת סביבי שִכבה של אהבה.
אני אדם 
אני אשה 
אני אִמם של ילדַי, 
אשה ורעייה, אחות וחברה לאיש שלצִדי.

אני רגעית, תמידית ומיידית,
מקסימאלית, מינימאלית,
ויש אומרים קצת לא נורמאלית.
אני שונאת, אוהבת וחושבת,
כותבת, יוצרת, מקנאת וחולמת,
הורסת ובונה, 
מגדלת פרחים, כלבים וחתולים בגִנה.

אני מקשיבה ואני מדברת,
צועקת, לוחשת, מרוגזת, מרוגשת.
אני רואה, מביטה, שותקת,
מבינה, תוהה
הרבה צודקת וקצת מתחרטת
אני מחבקת ומנשקת
ונושכת שפתיים במבוכה.
אני ברכה,
אני קללה,
אני צוחקת ואני בוכה,
אני יד תומכת ואני נטל ההוכחה.

אני מוגבלת בגופי,
מרחפת ומעופפת ברוחי.
נושאת את כאבי
בפינות ובבקיעים
בתוך-תוכי,
עתים בדממה, עתים בבכי.
מרפאת ומתרפאת,
אפופת סודות וקסם מן הרקיעים,
בהֵנד עפעף, כהרף עין
עתים צופה אל העבר,
עתים רואה צפונות מחר,
נוגעת-לא-נוגעת בלבבם של אחרים,
מושיטה ריפוי בכל כוחי.

על נייר, בעפרון או במכחול,
משרטטת את חיי,
מביטה מתוך קווים וצבע
איך זורמים ימי,
מכאן והלאה,
במישור שָלֵו, או על שפתה של תהום.

אני מלחמה ושלום,
אני ארץ ומקום
אני פה
אני שם
וגם קצת באמצע.
אני אדם
אני עולם

2001, 2011.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד