שש-עשרה מתוק-מריר

26/09/2011 10:30
 
 
עוגת יום הולדת עם נר בצורת שש עשרה דולק

 

בשנות העשרה שלי, תחושות הזרות, הניכור והבדידות גאו והציפו אותי. הצורך בקרבה חברתית, ביחסים מכל סוג שהוא עם אנשים אחרים, בער בי. וחשתי בדחייה החברתית סביבי והייתי לבד.
ממש ברגעים אלה, מתנגן לי ברמקול של המחשב, מתוך תחנת רדיו מניו-זילנד, שלה אני מרבה להקשיב, השיר "Happy Birthday Sweet Sixteen", ששר ניל סאדאקה, יום-הולדת שמח, שש-עשרה מתוק. שש-עשרה – הגיל שבו נערה היא כבר כמעט אשה. על נערה בת שש-עשרה כבר מסתכלים אחרת – נערים וגברים, ונשים אחרות, מסתכלים, שופטים, מודדים ומעודדים. או לא.
בחברה בה אנו חיים כיום, למראה חיצוני נאה יש משמעות חזקה והשפעה על האפשרות למשוך תשומת לב ולהיות רצויים, מבחינה חברתית וגם מבחינה מינית. מאנשים בעלי נכויות, בהיותם נכים, נשללת האפשרות להיות מזוהים כבעלי משיכה מינית. הם נחשבים ללא כשירים, מכל הבחינות. המסרים השליליים מגיעים מכיוונים שונים: מאמצעי התקשורת, מן הסביבה החברתית הקרובה ואף מהמשפחה.
ישנה נטייה להניח כי הנכות מתפשטת ומכסה על כל תחומי החיים של האדם: בשל היותו אדם מוגבל בתחום מסויים הריהו מוגבל בכל תחומי החיים, כולל קשרים זוגיים ומיניים. אנשים נכים נתפשים כחסרי יכולת לקיים מערכות יחסים זוגיות בריאות ונורמליות ובתוכן גם קשרים מיניים. יותר מזה, הם נתפשים כא-מיניים – יצורים לא-מיניים, כחסרי תשוקות וצרכים, כחסרי צורך ברומנטיקה ובמערכות יחסים אינטימיות. שלא כמו בני-אדם שאינם נכים. אולם, כיצורים אנושיים הם בעלי צורך ויכולת לאהוב ולהיות נאהבים, כמו כל אחד אחר וזכותם להיות רצויים. זכות זו אינה נתפשת כמובנת מאליה.

המיתוסים החברתיים הרווחים מדחיקים נשים נכות מתחום כל המוגדר כנורמאלי. הם משרטטים אותן כלא בריאות, כחלשות, ככאלה שאינן יכולות לדאוג לעצמן, כנשים שגברים בשום אופן לא יוכלו לאהוב ולרצות בהן, מבחינה פיזית ומבחינה רגשית. הנכות מצטיירת כגורם שיכול רק לפגום במערכות יחסים, לעולם לא להעצים אותן.
גם אם אין זה ברור, למיתוסים אלה אין כל אחיזה במציאות. אולם, כמרבית בני-האדם, אנשים נכים מושפעים גם הם מתפישות אלה ומטמיעים בעצמם עמדות חברתיות לגבי נכים, כולל הסטריאוטיפים לגבי כשירותם ליצור יחסים זוגיים. קשה מאוד לפתח דימוי עצמי מיני חיובי, כאשר החברה הסובבת משדרת כל הזמן עמדות שליליות. הדגש התרבותי על שלמות גופנית, גורם לאנשים רבים לחוש שזה פשוט בלתי-אפשרי עבורם לעמוד בדרישות האידיאליות. אותם גברים ונשים המתמודדים עם דימוי שלילי של גופם או גופן, ירגישו שגוף כזה, על פגמיו ועיוותיו, בשום פנים ואופן לא יכול להחשב ליפה ולמושך.
בסרט הטלוויזיה "ילדיה של גאיה", אומרת אליסון לאפר, אמנית חסרת ידיים, העוסקת בציור בפה ובצילום: "הראתי למורה לצילום תמונה בה צילמתי את עצמי, והיא אמרה 'זו ונוס ממיילו!' מצאתי תצלום של פסל האלה בספר וחשבתי 'זאת אני'. במקום בו אני נגמרת גם היא נגמרת, הזרועות שלה נשרו, אני נולדתי בלי זרועות. מעולם לא שמעתי שמישהו כינה את ונוס ממיילו 'נכה', ולי תמיד מצמידים את הכינוי הזה, מעולם לא כינו אותי אשה יפהפיה. הכיצד ישנם פסלים שהגפיים שלהם נשרו או נשברו, והם נחשבים ליפהפיים, ולעומת-זאת, בני-אדם שדומים מאוד לפסלים אלה נראים בעיני החברה מכוערים, בעלי-מום, מעוותים. בעיני, הגוף שלי יפה, הוא פשוט שונה".

לא קל הוא להיות נערה מתבגרת נכה; מגיל צעיר היא חווה את הדחייה החברתית של הילדים סביבה, כנערה נכה היא תתחיל לטעום ביתר-שּאת את האכזבות, שרבות כמוהן עוד יצפו לה. היא רואה את הילדות בנות גילה הופכות אט-אט לנערות בשלות, כמוהן היא מתבוננת בגופה במראה. שדייה גדלים, מותנייה נעשות צרות וירכייה מתעגלות. אבל הגוף הזה, שהיא צופה בו, אינו הופך לנחשק כמו גופן של אחרות. כי מי ירצה בגוף הזה, הנישא על זוג רגליים עקומות, שהליכתן מדדה, שידיו מרחפות סביבו בתנועות תזזיתיות, שהראש התלוי מעליו מתנדנד. היא חשופה למראות של אהבה ורומנטיקה, שנשקפות אליה מן הסרטים, הטלוויזיה והספרים, ורוצה ותוהה מתי, והאם אי-פעם זה בכלל יקרה גם לה. היא חייבת אז להאחז בתקווה ולהאמין שזה יקרה.
הנערה הזו היתה אני.

בתוך המרירות שהיתה לעתים דקיקה ולעתים עבה וסמיכה היו גם נטיפים של מתיקות. הקשרים שיכולתי לקשור, עם אנשים, שמצאתי אותם פתוחים ונכונים לקבלני, אף שהיו יותר מבוגרים ממני. המתנדבים. צעירים שהגיעו מארצות אחרות מכל העולם, לחוות את הקיבוץ.
בערבי הריקודים ובדיסקו רקדתי לבד. אהבתי לרקוד ולא הייתי מוכנה לוותר על זה רק בגלל שאין עוד מישהו שמקפץ ומפזז לידי. כשרקדו סלואו, רוב הזמן ישבתי בצד, מלבד אותן הפעמים הבודדות שבהן הסתכנתי בקבלת סירוב והזמנתי את אחד הבנים. יותר מאוחר, זה היה יותר קל, כי כבר היו לי חברים
והנה, דווקא בעת ריקוד פגשתי אותו. ערב פורים של שנת 1979. רקדתי לעצמי עם עצמי, בתוך ים התחפושות שמילא את רצפת חדר-האוכל. הוא צץ לידי, לבוש בשמיכת פיקה ישנה ומקושקשת ובפנים צבועות באדום ובכחול ורקדנו יחד.

אני עדיין אוהבת לרקוד, אבל עכשיו אני רוקדת רק בהילוך סלואו, אפילו אם השיר שמתנגן הוא "Happy Birthday Sweet Sixteen".

 

בקשר עם דון היה כמעט הכל, ידידות נפלאה, חמימות, אכפתיות ואהבה חברית. לא היתה בו רומנטיקה. הוא היה אז בן עשרים ושמונה, הרבה יותר מדי מבוגר, והוא היה כאן לפרק זמן קצר מאוד, זה היה בלתי-אפשרי. אולם היתה בו הבטחה, והיתה בו ידיעה, שאם יחסים כאלה אפשריים לי, בבוא הזמן – גם האהבה תבוא.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד