טור אישי - ברכות לגיוסך לצה"ל

1/09/2011
 
 
טנק (הגדל)

אני חושבת שהייתי בין הנכים הראשונים שהתנדבו לשירות צבאי, הרבה לפני שהתנדבותם של צעירים בעלי מגבלות והתגייסותם לצבא היו לדבר שבשִגרה. זה לא היה כמו היום, כשיש הנחיות, ועדות וקורסי הכנה. כיום ישנם פרוייקטים מיוחדים, ממוקדי מטרה, המציעים לבני נוער עם מוגבלויות בכתה י"ב תכניות הכנה, המתחילות במהלך השנה האחרונה בתיכון ומלוות אותם בתהליך הגיוס עד לתום השירות הצבאי. הם מקבלים ליווי בתהליך המיון והקליטה מול צה"ל, סיוע בשיבוץ בתפקידים משמעותיים וליווי לאורך כל השירות.
אז היתה רק כתבה קטנה בעיתון, שצדה את עיני, על צעירה פגועת שיתוק-מוחי שהתנדבה לצבא ושירתה בתל-השומר. הכתבה הזו היתה לי מעין קריאה, ואמרתי: "אם היא יכולה, גם אני יכולה!"

מזכיר הקיבוץ ליווה אותי ללשכת הגיוס ולראיון בבקו"ם. נשאלתי על רצוני להתנדב ועל יכולותי. כשציינתי שאני דוברת-קוראת-כותבת אנגלית שוטפת, שאלו אותי מיד אם יש לי אפשרות להתגורר בקרבת מקום, כי לא תהיה בעייה למצוא מקום בו כישורים אלה יוכלים להיות לתועלת. אך לא הרגשתי אז מוכנה עדיין לחיות רחוק מהבית.
לפיכך, בסוף הראיון נאמר לי, שאם תמצא האפשרות לקלוט אותי בבסיס קרוב לבית, יוכלו לגייס אותי. כיום, כשאני חושבת על זה, אני יודעת שהייתי יכולה לעשות זאת ואולי השירות הצבאי שלי היה לגמרי שונה. מה שהיה ברור לי כמה שנים אחר-כך על יכולותַי, לא היה ידוע לי אז, עדיין לא הבשלתי לכך.

לאחר בירורים והפעלת קשרים של חברים מהקיבוץ עם אנשים בבסיס בצמח, קצינת הקישור של ההגמ"ר הסכימה להעסיק אותי במשרדה
קיבלתי תאריך גיוס, ובבוקר אותו יום עליתי על אוטובוס לתל-השומר.
היום בו התגייסתי היה יום גיוס של בנים. מלבדי היו שם רק שתי בנות נוספות, שמסיבות מסויימות התגייסו גם הן בנפרד. העבירו את שלושתנו במהירות יחסית, לפני חבורת הבנים הרועשת שמילאה את הכניסה. קרובה רחוקה ששירתה שם באותה עת, ליוותה אותי לכל אורך התהליך של שרשרת החיול ונוכחותה הקלה עלי והפחיתה את הלחץ.
כאשר המתנו להתחלת התהליך, חזינו בהתרחשות, שנראתה לי הזויה לגמרי: עברו לידינו שני שוטרים צבאיים, אוחזים ביניהם בחוזקה אברך צעיר, לבוש קפוטה ושטריימל, צועק ביידיש. חשבתי לעצמי עד כמה משונה הדבר, שבארץ בה אנו חיים, במציאות אשר דורשת את גיוסם של צעירים לצבא, ישנם כאלה שיעשו את כל מה שהם יכולים, כדי לממש את הזכות למלא את החובה הזו ולא יוותרו עליה, גם אם המדינה ויתרה עליהם, בעוד שיש כאלה שיעשו הכל כדי להשתמט ממנה.

קצינת הקישור סגן-משנה עירית ליוִיאל היתה אשה לא יפה אך נאה ומושכת, אשה רבת חסד, אותו נטתה בעיקר לכיוונם של מפקד או שניים. היא בדרך-כלל קיבלה את מה שרצתה והיתה הקצינה היחידה שבמשרדה עבדו ארבעה פקידים. אני, כך הבנתי בדיעבד, הייתי תוספת נאה לאוסף.
הייתי ילדונת בהשוואה אליה (הגם שהיתה מבוגרת ממני רק בשנתיים), תמימה, נאיבית עד כאב, שבדרך-כלל הסבתי אני לעצמי. האמנתי בטוב-לבם של אנשים. אני עדיין מאמינה בכך, אולם עתה זה מתוך בחירה מודעת ושיקול דעת. אז באמת האמנתי שרצתה בטובתי.
לקח ללי פחות מחצי שנה להבין שבעת שבתי במשרדה, לא טובתי היתה לנגד עיניה של הסג"ם. לקראת תום פרק הזמן, היא הודיעה לי שהיא לא רוצה אותי יותר.
"תגיד, אתה חושב שהיא קיבלה טפיחה על השכם ומחיאות כפיים סוערות, כשהיא לקחה אותי?" שאלתי את להב, שלצִדו ישבתי ועבדתי רוב שעות היום. "אני לא חושב, אני יודע, היא אמרה לי." הוא ענה. הוא גם ידע למה.
להב ואני נעשינו ידידים מאוד קרובים במהלך השעות הארוכות שבהן ישבנו זה לצד זו, על-יד שולחן שפנה אל הקיר המרוחק ביותר ממכתבתה של הסג"ם. מילאנו צווי קריאה ועדכנו רשימות, ובין לבין שיחקנו "צוללות", והוא לימד אותי לפצח גרעינים.
היא לא אהבה את הקִרבה בינינו.

דבר נוסף שלא תרם במיוחד ליחסים תקינים עם סג"ם ליויאל היה העובדה, שאת כל ההליכים, הנהלים וקודי ההתנהגות לא למדתי, כך שעשיתי כמה שטויות וגם אמרתי כמה דברים שלא הייתי צריכה לעשות ולהגיד. כיום למתנדבים לצבא ניתנת השתלמות קצרה, המחליפה את הטירונות. אני נחתתי בבסיס בלא לדעת דבר על ההתנהלות הצבאית, שלושה ימים בלבד לאחר שהתגייסתי.
כך, אחרי חצי שנה, שימשתי אותה מספיק והיא כבר לא היתה צריכה אותי, אז היא פשוט החליטה להשליך אותי. אני, מצִדי, החלטתי שלי לא הספיק ואני רוצה להשאר, לא התכוונתי לוותר כל-כך מהר. ביקשתי מהרל"שית בלשכת המח"ט לקבוע לי מועד לשיחה איתו והפגישה נקבעה לאותו ערב. סג"ם ליויאל אמנם נתנה לש"ג הוראה לא לאפשר לי להכנס לבסיס, אך חברי חיכו לי בשער וליוו אתי ללשכה. המח"ט הקשיב לי בכובד ראש ושלח אותי למשרד החינוך, בו היתה רק מש"קית חינוך אחת, שעבדה לבדה, ללא קצינה, וכרעה תחת עומס העבודה, מאחר והמשרד טיפל בצרכי הבידור של החטיבה ושל עוד כעשרים מוצבים לאורך הגבול עם ירדן. לפני המלחמה, אויישו המוצבים על-ידי חיילים סדירניקים, שכולם הועלו ללבנון עם פרוץ הקרבות. את מקומם תפסו יחידות של חיילי מילואים.
כאשר הגיעו, מאוחר יותר, שתי קצינות ועוד מש"ק, כבר הייתי חלק בלתי-נפרד וברור-מאליו במשרד

היו אלה חיים חדשים לי. מדי-בוקר התייצבתי בבסיס ואחר-הצהריים חזרתי הביתה. הסתובבתי הרבה עם מדים, נשאתי אותם בגאווה על גופי, הרגשתי טוב, זה עשה לי מסז' נעים לאגו משכתי המון תשומת-לב ומבטים, חלקם עם חיוך, חלקם עם סימן שאלה. היה לי מעניין לראות את תגובותיהם של אנשים סביבי. אם נראותה של פגיעתי משכה אלי הרבה מבטים, היה זה כאין וכאפס לעומת המבטים שננעצו בי כאשר הייתי על מדים.
היום שלאחר הגיוס היה יום שישי והגעתי לקיבוץ לקראת הצהרים, בדיוק בזמן כדי לבצע "כניסה" לחדר-האוכל, שנדמה היה כאילו ההמולה בו השתתקה לשבריר של שניה, שלאחריו ניגשו אלי המון אנשים, כדי לחבק ולברך אותי.
התרגלתי בהדרגה לתגובותיהם של אנשים. למדתי לפנות ולעמוד מול הלחשושים, הצחקוקים והצקצוקים. לפעמים אפילו נהניתי קצת להביך אותם, בעשותי את מה שלא ציפו – לדבר אליהם ישירות. פעם, כשנכנסתי לחנות תכשיטים בטבריה, שמעתי התלחשויות רמות מאחורי גבי. "צ-צ-צ...תראה מה זה, אפילו 'כאלה' הם מגייסים!", "איזה בושה!" הסתובבתי לעבר הקולות, שהתברר לי שהיו של זוג דתי. "מה זה 'כאלה'?" שאלתי. פניהם האדימו. "לא... לא דיברנו עליך", גמגמה האשה. "אני יודעת שכן", אמרתי, "ורק שתדעו, לא הכריחו אותי להתגייס, התנדבתי לצבא." המבוכה שלהם הפכה לברכה, "כל טוב, שתצליחי," אמרו לי כשיצאתי.
פגשתי המון אנשים שלא הכירו אותי קודם, ממקומות שונים בארץ, מרקעים שונים. קשרתי קשרים עם הרבה מהם. היו גם כאלה ששמרו מרחק, שהיה להם לא נוח. פתאום הבנתי גם, שאני לא צריכה שכולם יאהבו אותי ושאני לא חייבת להיות חברה של כולם, ואם מישהו לא רוצה בקרבתי, ההפסד כולו שלו. ואולם, היו רבים שבחרו בחברתי: הפקידים שעבדו איתי ובמשרדים שעל-יד, פקידת השלישות, קצין האפסנאות והע' שלו, רס"ר המחנה, פקידת הת"ש והרב של החטיבה. הוא אף היה זה ששפך עלי דלי של מים, כשקיבלתי את דרגת הרב"ט, אחרי שאמרתי לו, שאני יודעת שאיש לא יעשה את זה מתוך הפחד לפגוע בי, שמא אמס,

פתאום גם הגיעה האהבה.
אהבתי לפני-כן, היו לי הדלקויות, אלה היו התאהבויות קצרות חד-צדדיות, מרחוק. אהבות שהתנפצו בפני ונפלו ברסיסים קטנים לרגלי, כמובנה של המלה באנגלית –  "crash" – התרסקות.
הפעם הזו היתה אחרת. פגשתי אותו בערב שלפני הגיוס, ערב קר-אבל-כבר-לא-כל-כך של מרץ, סוף החורף, על-יד "הראנצ'ס", מגורי המתנדבים, שהזמינו אותי לחגוג יחד את הגיוס.
"אז מה, זהו, את הולכת לצבא סוף-סוף?" שאל אותי אחד החבר'ה שעבדו איתי עד השבוע שלפני-כן. "את חושבת שתסתדרי?" "אני לא יודעת מה יהיה, אני חושבת שכן..." אמרתי.
"אני בטוח שהכל ילך לך בסדר," אמר קול, שנשמע מחוייך, קול שעוד לא הכרתי. מישהו חדש, שרק הגיע. הוא עמד עם הגב למרפסת, שהיתה מוארת בנורה קלושה, בודדה. ראיתי רק את הצללית שלו, נמוכה וכהה, לא את פניו. "איזה דבר נחמד להגיד למישהי שאתה בכלל לא מכיר," חשבתי.
היינו יחד חודשיים. זו היתה אהבה אמיתית, אך היא היתה קצרה. הגיע הזמן שבו היה עליו לעזוב ולשוב הביתה, לקנדה הרחוקה והקרה. ביום לאחר שעזב, הגיע לבית הורי שליח על אופנוע, עם זר של ורדים...
ושוב ידעתי, שאם היה אחד, יהיו עוד, ויום אחד גם יגיע האחד שישאר.

כמה שבועות לאחר-מכן, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, המשרד שקע בעבודת גיוס קדחתנית, שהסיחה במקצת את דעתי.
השקיעות בערבים של אותו קיץ היו קודרות ואדומות מתמיד. מומחי מזג-האוויר הסבירו שהתופעה נגרמה בשל התפרצותו של הר געש באיזו ארץ רחוקה, שהשפיעה על האטמוספירה. אני לא יכולתי שלא לחשוב על סיבות אחרות, יותר טמירות.
מדי פעם בפעם, בין כל מראות המלחמה, הבליחו על מםך הטלוויזיה פניהם של בנים שהכרתי כשהיו ילדים ועתה לא עוד. המציאות של מלחמה, בתוך שורות הצבא, היתה חווייה שונה לגמרי מחוויות המלחמות הק,דמות

זה שאהב אותי היה שייך לעולם אחר לגמרי.
הייתי עצובה, דהרגשתי בודדה.
לפני שעזב הוא אמר לי: "לימדת אותי שני דברים: לימדת אותי לצחוק שוב, אחרי הרבה זמן שלא יכולתי לצחוק, והראית לי שלא כל המתנות היפות מגיעות דווקא בעטיפות הכי יפות".
האיש היקר שאיתי עכשיו חולק נמרצות על הדבר השני.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד