ילדה חייכנית וצוחקת

אורנה רוני, אשה עם מוגבלות אם לשני ילדים, קיבוצניקית החיה בפריפריה, אמנית, מרצה וחברה בפרוייקט אמ"א, חוזרת אלינו עם טור אישי על ילדה צוחקת וחייכנית בצל הנכות
3/08/2011
 
 
שני ילדים על שפת האגם

אני אשה נוסטלגית. אני נדבקת לחפצים, לבגדים, לתמונות, לזכרונות ולאנשים (גם זמן רב אחרי שכבר יצאו מחיי) ומסרבת להרפות.

כתבתי כאן על התמונה שלי עם סבתא. גם מה שאני כותבת עליו עכשיו התעורר בי בעקבות תמונות שהבטתי בהן בדפדוף באלבומים. אני בטוחה שלא תהיה זו ההצצה האחרונה שלכם באלבומַי.

את האלבום הישן ביותר שלי, האדום, שעל כריכתו יש ריקוע מקושט מנחושת ופתח עגול ובו תמונה של תינוקת שמנמנה וחייכנית, אמא שלי סידרה לאחר שנולדתי. הוא מלווה אותי כל חיי. יש בו תמונות מינקותי ועד גיל שלוש – התמונות האחרונות הן מהיומולדת שלי. לפני מספר שנים, כשאמי יצאה לפנסיה, היא ישבה וסידרה לי אלבום נוסף עם תמונות ילדות שלי, מלפני הזמן שאחותי נולדה, תמונות ששכבו שנים בתוך מעטפות ישנות וחיכו. אני מדפדפת בהם ומסתכלת על הילדה שהייתי, על המשפחה שאליה נולדתי.

 

תינוקת חייכנית... בתמונות האלה ישנם הרבה צחוק וחיוכים. ההורים, אמי צפירה ואבי רמי, כל אחד ושניהם יחד, מחזיקים אותי ועל פניהם הבעות של אושר. והסבים והסבתות – יונה וישראל, הורי אמי, וחיה ושלמה, הורי אבי, והדודים והדודות... למעט מאוד אנשים היו באותם ימים מצלמות פרטיות והתמונות המעטות של שלוש שנותי הראשונות ממלאות אלבום אחד. רוב התמונות צולמו בידי סבא שלמה, או בידי יוסף, הצלם של הקיבוץ.

אחד הדברים החכמים ביותר שהורי עשו היה להוליד עוד ילדים, את אחותי ואחי ובכך להקים משפחה נורמלית, עד כמה שהדבר אפשרי, כאשר אחד מבני המשפחה הוא בעל צרכים מיוחדים. לא מעט זוגות, שנולדים להם ילדים פגועים, מתלבטים אם להביא לעולם עוד ילדים, או בוחרים לא לעשות זאת כלל, מתוך החשש להולדת ילדים פגועים נוספים. כיום, כשניתן לערוך בדיקות מקיפות טרם הלידה, ואף טרם ההריון, קל יותר לגלות אם ישנם גורמים שונים המגדילים את הסיכויים להולדת ילדים פגועים. בזמן בו נולדתי אי-אפשר היה לדעת. שיתוק מוחי גם כיום אינו פגיעה שניתן בדרך-כלל לצפותה. כך, שהיה זה מין הימור... או אולי פשוט הרצון להמשיך את החיים במסלולם, גם אם חיים אלה מציבים קשיים והתמודדויות שמשפחות אחרות אינן פוגשות...

 

נולדתי בשנות הששים וגדלתי אל תוך שנות השבעים, באותם זמנים בו הקיבוץ היה איתן ומלוכד ותומך, או לפחות, כך היתה ההרגשה. בשנות ילדותי היתה עדיין לינה משותפת, אך אני ישנתי בבית הורי. הייתי זקוקה לטיפולם הצמוד של הורי, והם היו שם.

זו היתה התקופה של לפני מלחמת ששת-הימים, וההפגזות מרמת-הגולן בלילות הריצו אותנו אל המקלטים. אני זוכרת את עצמי נישאת בידיו של אבא אל המקלט, שם כבר השתררה ההמולה של הילדים שהגיעו מהגן. בשנת 1967, כשהייתי בת ארבע וחצי, פרצה המלחמה, שאת ששת ימים העברנו במקלט, ללא אפשרות לצאת, אפילו לא פעם אחת. הייתי צריכה את אמא והיא היתה שם, עם בטן של הריון מתקדם, ובוקר אחד התעוררתי והיא נעלמה לי. שרון, אחותי, נולדה ביום האחרון של המלחמה, הישר אל תוך המציאות היום-יומית של חיים תחת ההפגזות הבלתי-פוסקות ושל לינת הלילה במקלטים, במלחמת ההתשה. כיבוש רמת-הגולן הרחיק את הגבול עם סוריה ואת טווח תותחיה, אך חזית אחרת נפתחה, עת כוונו הפגזותיהם של ארגוני המחבלים שישבו בירדן אל עבר ישובי עמק-הירדן והבקעה.

 

עברנו לישון במקלטים כדבר שבשִגרה. אז כבר לא יכולתי לישון בבית. התרגלתי לאט לשינה במקלט, עם שאר הילדים. בשעת ההשכבה, בתוך מהומת ההורים והילדים, יכולתי לקרוא עוד קצת ולהתקדם עם הכרכים של אנציקלופדיה "מעיין", שבלעתי אחד אחר השני בשקיקה. ואז היה כיבוי אורות. זה לא היה קל. הורי היו מגיעים בפעם האחרונה, הרבה אחרי שהסתיימה שעת ההשכבה, לוודא שאני בסדר, ותכופות עדיין מצאו אותי ערה.

תמיד היה לי קשה להרדם, היה חולף זמן רב עד שגופי התזזיתי אפשר לעצמו להרגע ולתת לשינה לכסותו בשמיכתה המשקיטה. בשעה זו כבר כל הילדים ישנו, הורי הלכו ואני הרגשתי כל-כך לבד. הפחדים הרבים גם הם מנעו שינה מעיני; נדמה היה לי לפעמים שאני שומעת רחש של שריפה, או נשיפה של נחש-דרקון ענק המחליק לאט מטה במדרגות... באור הקלוש שבקע מהמנורה שהושארה דולקת בכניסה הייתי מסתכלת על התמונות והגלויות שהודבקו על הקיר לצד מִטתי. כולנו ישנו באולם אחד גדול, על דרגשים בשלוש קומות. הדבר הפרטי היחידי שהיה לכל אחד היה הקיר שעל-יד הדרגש (לי היה גם סיר לילה משלי מתחת למִטה...). על הקיר כל אחד מאיתנו הדביק תמונות של המשפחה, תמונות שנגזרו מעיתונים וגלויות עם מראות מארצות אחרות, ממציאות אחרת, כל-כך רחוקה, שלא הכרנו ולא יכולנו לתאר שהיא קיימת. לבסוף הייתי נרדמת, כשהמראות הדמיוניים של האש והנחשים היו מתערבבים עם המראות המטושטשים של הגלויות שהלכו והתערפלו והתרחקו.

 

אפילו העובדה שיש מקומות שבהם לא ישנים במקלט כל לילה היתה בלתי-נתפשת. במיוחד עבור אחותי, שכל חייה הצעירים ישנה במקלטים.

לעתים, יכולנו להתרחק קצת מהמציאות הזו. פעם או פעמיים בשנה, בדרך-כלל בפסח או בחופשות הקיץ, היינו נוסעים לסבא וסבתא, שלמה וחיה, בכפר-סבא, שהיתה מקום של מפלט ורגיעה זמנית מהחיים המתוחים שעל הגבול. מלחמת ההתשה באותם ימים הפכה לקרב התשה עם אחותי, שלא היתה מוכנה בשום אופן להכנס למִטת העץ היפה שהכינו לה ורק דרשה: "למקלט, למקלט! רוצה מקלט!". בסופו-של-דבר היא נרדמה, מותשת, בזרועות אבי, במחסן הקטן שבדירה בקומת הקרקע של בית סבי, לאחר שהשתכנעה שזהו המקלט שלהם. 

בשנת 1970, לאחר אירועי "ספטמבר השחור", כאשר גירש המלך חוסיין את ארגוני המחבלים מתחומי ממלכתו, שקט הגבול ועלינו חזרה לישון בבתי-הילדים.

 

הטלוויזיות רק החלו להגיע אז, והוצבו בתחילה רק במקומות הכי ציבוריים והכי נגישים לכולם – המקלטים. ההורים היו הולכים לראות את מהדורת החדשות ואנחנו היינו באים איתם, כדי לראות אחריה את "הוואי חמש-אפס", ואז הולכים לישון ביחד בבתי-הילדים. היינו שוכבים במִטות ומדברים עוד שעה ארוכה על מעשיהם של מק'גארט ודאנו. מאוחר יותר, הן הופיעו גם בבתי-הילדים וכינסו אותנו סביבן, עם "טרזן" ו"המלאך" והאירוויזיון הראשון, עד שהגיעה שעת השינה.

אולם הטלוויזיה לא היתה אז מרכז החיים שלנו (עדיין). שיחקנו קלפים, 'דמקה', 'ארץ-ישוב' ו'מונופול', למרות שלא השתמשנו בכסף לקניית מלונות ונכסים, משום שכילדי קיבוץ לא ידענו מה זה. בילינו גם הרבה שעות בחוץ, משחקים 'מחבואים', 'עמודו', 'קדרים באים', 'מחניים' ו'דג מלוח', שבו, אם הייתי זזה קצת  בזמן שהיה צריך לקפוא על המקום, היו סולחים לי ואומרים "זה מֵעֲצַבִּים".

באותן שנים, התחלתי אט-אט להיות עצמאית יותר, מספיק כדי שאוכל ללון עם שאר הילדים, אך עדיין נזקקתי לעזרה – להתרחץ, להתלבש ולאכול. בלילות ההורים דאגו לי, והיו מגיעים עוד פעם אחת לראותני, לפני שהלכו לישון. בשעות היום עזרו לי המטפלות וגם הילדים האחרים.

עדיין הרגשתי חלק מהקבוצה.

 

בניית חדרי הבטחון שנוספו לכל הבתים אפשרה את המעבר ללינה המשפחתית. התא המשפחתי התחזק והיחד הקיבוצי החל להתרופף. 

הייתי בת אחת-עשרה ויומיים, כשנולד אחי, רועי, בשנת 1973. ישנו שלושתנו בחדר הבטחון החדש. לא חשבנו שצפוף, הסתדרנו, כמו שילדים מסתדרים, כי ככה זה. במקלטים גרנו כולנו באולם אחד, בבתי-הילדים – ארבעה ואף חמישה בחדר. אז מה זה כבר שלושה בחדר? חדר אחד קטן, שמלבד שלוש מִטות, ארון בגדים וכמה מדפים של ספרים, כמעט ולא היה בו מקום גם לפינות פרטיות של שלושה ילדים. לי היה כל מה שהייתי צריכה – ספרי הקריאה והאנציקלופדיות שלי.

 

והייתי גם שבה וחוזרת מדי-פעם אל התמונות והאלבומים

בתמונות כמעט ולא רואים את הנכות; פה-ושם הרגליים עקומות, הראש זרוק לאחור, או תנוחת היד שנוטה מכוּפפת כלפי פנים, האופיינית לפגיעה של שיתוק-מוחי. לבד מזה, אחד הדברים הנראים ברוב התצלומים שלי, בצורה מאוד בולטת, הוא שעל פני יושב לו חיוך.

תינוקת, ילדה חייכנית. זו אני המחייכת וצוחקת וטוב לי.

 

 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד