אפלותה של אפליה
11/02/2011
 
 

מאת: אורנה רוני

לפני כמה חודשים, פורסמה פרשת האפלייה של בנות בביה"ס בעמנואל.

אני חשה, שכל אפלייה שהיא, או כל התייחסת אליה או כזו הנובעת ממנה, נוגעת לי, או בי.

בתקופות שונות בחיי חשתי אותה בצורה כזו או אחרת, בעוצמות שונות.

הרגשתי בה לופתת אותי כבאצבעות קרות ונוקשות, בחוזקה, בעיקר בשנות בית-הספר, בעִתות הילדות המאוחרת וההתבגרות.

אז הרגשתי מורחקת, מבודדת, מנוכרת ומנודה. כל זאת, בשל גורם אחד שהכתיב את כל חיי, כאילו היתה לו אג'נדה משלו, דבר שלא בחרתי בו ושלא היתה לי כל שליטה עליו, מצב פיזי נתון מראש כעובדה יבשה, שכל דמעותי לא הרטיבוה ולא ריככו אותה – היותי נכה.

הנושא מעסיק אותי מאז אותן שאלות גורליות, שאחזור עליהן ואליהן עוד פעמים רבות: "אמא, למה אני כזאת?", "למה דווקא אני?". במשך השנים מצאתי כמה תשובות, והארות חדשות עוד ממשיכות להופיע. אחת התשובות היא הסיבה לכך שאני כותבת עכשיו את מה שעיניכם קוראות ולִבּכם סופג.

אפלייה היא מלה אפֵלה, הדוחקת אנשים אל מחוץ למעגלים חברתיים ואנושיים.

על-פי המילון (ספיר), אפלייה היא הבדלה מתוך דעה קדומה ומשוא-פנים. לפי לקסיקון לסוציולוגיה (דביר), היא מציינת הבחנה בין בני-אדם, או בין מצבים, לפי אמת-מִדה הנחשבת לאובייקטיבית. במובן הסוציולוגי, השימוש במונח "אפלייה" שכיח ביחס לניצול כוח עדיף של קבוצה שלטת על קבוצה חלשה יותר, כדי להנהיג הגבלות וקיפוחים ועל-מנת לשמור על יתרונותיה ולהנציח את אי-השוויון.

ישנה גם דעה הגורסת שאפלייה אינה הבדלה בלבד, אלא היא הבחנה מכוונת, נטייה ברורה לקיפוח. אלה הם כמה מובנים למִלה. כאן הכוונה היא במובן של הבחנה בין קבוצה אחת לאחרת.
הנושא של אפלייה הוא מורכב ביותר ושורשיו עמוקים. זהו ביטוי של גורם הטבוע עמוק ברובד הראשוני ביותר של תפישת ההוויה האנושית, בפחדים התת-מודעים מפני ה"אחר", ה"שונה", זה ש"אינו כמוני".

אפלייה כלפי אחרים היא התייחסות שנובעת מתוך תבניות חשיבה שכל-כך מוטמעות במחשבותיהם של אנשים, בתוך חללים כה עמוקים, שלעתים הם אף לא מודעים להן, קודים ונורמות שכל-כך מוטבעים בחשיבה, עד כי הם מעוררים תגובות שנתפשות כטבעיות.
למרות-זאת, לרוב, הסיבה לאפלייה היא אפילו אינה בחירתו החופשית של אדם; היכול אדם בהִוולדו, לבחור את מינו, את גזעו או את צבע עורו?

בחסות הצדקת המהלך בבית-הספר בעמנואל, נאמרה בכתבה בִּקורת קשה; גם נושא הבִּקורת מעסיק אותי, במיוחד אם היא אינה בונה, אלא מכוונת, בכוונה כדי לפגוע, להלעיג ולהמעיט בערך הזולת. אני חושבת שהמעטה בערכם של אחרים הִנה המעטה בערך העצמי. בעצם הטענה לגבי האפלייה והיחס הלא-מוסרי בקשר למקרה, נאמר שיש לאפשר אפלייה זו כי זוהי בחירה לגיטימית.

מצד שני, נפסלת לגמרי דרך החשיבה של אנשים שדעתם אינה כדעת הכותב – אנשים שפשוט חושבים אחרת ממנו, ללא קשר לאוריינטציה פוליטית כזו או אחרת. מלבד זאת, הדברים נאמרים בנימת בוז חסרת כבוד לאחר. אי-כבוד כלפי אחרים ממעיט בערך הכבוד לַעַצמי. בִּקורת היא לגיטימית, ולפעמים גם נחוצה, אין כל מניעה שתֵאַמר – גם מתוך כבוד לאַחֵר ושמירה על כבוד עצמי.

אפלייה קשורה בצורה הדוקה למתן כבוד לאחר ולעצם זכותו להתקיים. שלילת האפשרות להביע דעה שונה, או להביעה בכלל, גם היא סוג של אפלייה.

חוסר כבוד, סבלנות וסובלנות כלפי האחר, פרנויה, אטימות לב ובורות הם חלק מהגורמים לפחד מפני כל השונה, להומופוביה, למלחמה, לשנאה, לבידול, לבידוד, לניכור, להרג ולהרס בקרב האנושות.

כל צורה של אפלייה פוגעת ודורסת.

ואפלייה מתקנת? לא הייתי רוצה ש"יתנו לי", או ש"יַרשו לי", או ש"יקבלו אותי" רק בגלל שאני נכה, או מוגבלת, או פגועה. אני רוצה לקבל הזדמנות להוכיח את עצמי על-סמך כושרי, כישורַי וכִּשרונותַי, ללא כל קשר למה שעושה אותי "אחרת". מצד שני, האם זה הוגן לבקש לשלול אפשרויות ממי שהן אולי היחידות הזמינות עבורו כדי להוכיח את כושרו, כישורַיו וכשרונותיו, על-אף מצבו הנתפש כ"אחר"?

אנשים שצבע עורם הוא הצבע הלא-נכון, אך זהו סיכויים היחידי להגיע לבית-ספר מסויים, או לאוניברסיטה; נשים המנסות לשבור את תקרת הזכוכית ולאחר-מכן לצעוד כל הדרך, כל הזמן, על שברים חדים הפוצעים את רגליהן וחורצים את נסיונותיהן להצליח בקווים אדומים; מאנשים ששם אלוהיהם הס מלעלות על דל-שפתיים; מיְלדוֹת, שנולדו במגזר שאמונותיו שונות מאלה של אחר, שהבגדים שהן לובשות מעידים על אמונה כזו או אחרת, אך לא על מה שבלִבַּן ועל זכותן לרכוש השכלה. האם אפלייה מתקנת היא אפלייה צודקת, האם זו אפלייה המקפלת בתוכה אפלייה הפוכה? האם איזושהי אפלייה היא לגיטימית?

אפלייה – איך שהמִלה תֵאַמר, כך או כך, הקונוטציה שלה היא שלילית.

אנשים מגיבים על התנהלות מסויימת בהתנשאות, או בצורות אחרות כמו אטימות או התעלמות – לעתים קרובות, אחת התוצאות היא אפלייה – בעיקר בשל חוסר מודעות וחוסר הכרה ואי-רצון לדעת ולהקשיב ואי-נכונות לפתוח ולהפתח. צורות תגובה אלה נובעות מהתניות עתיקות המוטבעות עמוק בתת-המודע.

אני מבינה את זה ומאיפה זה בא, אני מקבלת את זה, שככה זה עכשיו, זוהי המציאות, ולהגיד שזה אינו נכון ואינו צודק יהיה ויכוח עם המציאות.



ועם-זאת, אני לא מקבלת את העובדה שאי-אפשר לשנות דברים.

אולי שוויון הזדמנויות... פשוט לאפשר נקודת-מוצא שווה. בלי אפלייה או נטייה לכאן או לכאן. פשוט להביט על האדם ולא על הגוף, הכלי החיצוני, שבו הוא שוכן, או על האמונות השוכנות בתוך האדם, ללא שיפוט, ללא מידור, ללא מִגדור, ללא הדרה, ללא מחשבות קודמות-קדומות...

האפלייה עדיין קשורה בכתיבת חיי, אלא שכיום אני היא זו המנתבת את המסלול ואת המסע. אני עובדת עתה על כתיבת ספרי הראשון, העוסק באתגר של נשים נכות, המתמודדות באפלייה כפולה – בהיותן נשים ובהיותן בעלות מגבלות.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד