פילדלפיה שלי
4/12/2010
 
 

מאת: אורנה רוני

"ילדים הם עם אכזר, אין אצלם העמדת פנים וכשהם פוגעים – פגיעתם ישירה. אם אתה חלש, הם לא יניחו לך..."

אמירה זו נכתבה בפתיחת הפרק האישי בעבודת הגמר שלי, בסוף כִּתה י"ב, לפני שלושים שנה.

בחרתי לכתוב על "שיטת פילדלפיה", שיטה לטיפול בפגיעות מוחיות, שהיתה לה השפעה מכרעת על חיי.

כאשר נבחנתי על העבודה, התבקשתי להסביר למה התכוונתי באמירה זו. והיא העניקה לי את הציון הגבוה ביותר בתעודת הבגרות – 10.

לראשונה נודע לי על "שיטת פילדלפיה" לקראת סוף שנת הלימודים בכִתה ו'. אשר הייתי מדוכדכת מאוד, כשאמא אמרה לי שלא אוכל לצאת למחנה קיץ יחד עם כל הילדים, מפני שלא אוכל להסתדר בתנאי השדה.

בכיתי, שאלתי שוב את השאלות המציקות "למה אני לא יכולה? למה אני לא כמו כולם? למה דווקא אני?" ואז אמא סיפרה לי על קבוצת הרופאים, צוות המומחים מאמריקה, שיש להם שיטה חדשנית לטיפול בילדים כמוני, שיכולה לשפר את מצבי.

"וגם לעשות אותי רגילה, כמו כולם?" שאלתי. "אולי" היא ענתה. היא אמרה שנבחרתי להכלל בקבוצה של שלושים ילדים, מתוך מאות כמוני בארץ כולה, שנמצאו מתאימים לעבוד בשיטה, כאלה שנראה היה שיש סיכויים גבוהים להצלחת הטיפול בהם. לאחר-מכן, נוספו עוד רבים. עמדנו להפגש עם הצוות בתחילת החופש הגדול.

"שיטת פילדלפיה" הוא השם המקוצר שניתן לדרך הטיפול הנקראת "שיטת דומאן-דלאקאטו לטיפול בילדים נפגעי מוח". ההנחה המרכזית של השיטה היא, שהמוח משתמש למעשה, רק בחלק קטן מאוד של התאים הנמצאים בו. כאשר המוח פגוע, ניתן לפתח בו תאים שאינם פעילים, שגלום בהם פוטנציאל פעולה אדיר – להעבירם מעין "הסבה מקצועית", כך שיתפקדו במקום התאים שנפגעו.

טובה אדיב, חברת גן-שמואל, קיבלה מחברה שלה את הספר "טוד", של דייוויד מלטון, שמספר על תהליך שיקומו של ילד פגוע מוח, אשר הגיע אל "המכון למימוש היכולת הגלומה באדם" שבפילדלפיה, פנסילבניה, שבראשותו עמד ד"ר קארל דלאקאטו.

טובה ראתה בסיפור על מוגבלותו של טוד דמיון לבעיות תפקודיות שראתה אצל בִּתה. ב-1972 נסעה המשפחה למכון, שם ניתנה להם תוכנית עבודה לקידומה של הילדה. טובה הצליחה לשכנע את התנועה הקיבוצית להביא את ד"ר דלאקאטו וצוותו לארץ.

"שיטת דומאן-דלאקאטו למימוש היכולת הגלומה באדם" היתה שיטה מהפכנית בזמנה, כאשר נוצרה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. במקורה, פותחה השיטה על-מנת לטפל בנפגעי שבץ מוחי. בשלב מאוחר יותר החלו ליישמה על פגיעות מוחיות אחרות, כמו שיתוק מוחי, אוטיזם וקשיי למידה. הטיפול, שבתחילתו יושם על מבוגרים, החל להתמקד בילדים – כמה שיותר צעירים – בהנחה, שככל שהמוח צעיר יותר, כך גדול יותר הפוטנציאל לשיפור התפקוד שלו ושל הגוף.

גלן דומאן וקארל דלאקאטו ביססו את שיטתם על תיאוריה, שלפיה המוח האנושי התפתח בשלבים דומים לאלה של "עץ האבולוציה", החל מצורת החיים של דגים, דרך שלב הזוחלים, עד ליונקים ולבסוף לאדם. הרצף הטבעי של שלבי התפתחות המוח חיוני לתפקודו התקין, לא רק מבחינה מוטורית, אלא גם מבחינה קוגניטיבית, מנטלית ורגשית. לפיכך, ילד שלא התנסה כלל, או אף חלקית, בכל שלבי הרצף ההתפתחותי, ואפילו רק באחד מהם, לא יוכל להגיע לשליטה בתפקודים מסויימים, כולל מיומנויות למידה.

תיאוריה נוספת שעליה התבססו היתה העקרון של נוירופלאסטיות (nuroplasticity) – תיאוריה הגורסת שהמוח משתנה ללא הרף כתוצאה מחוויות שהאדם חווה, דבר המתבטא הן בקשר בין הנוירונים הקיימים לבין עצמם והן בהווצרותם של נוירונים חדשים.



שיטת הטיפול משתמשת בטכניקות של יצירת תבניות פעולה, הבונות מחדש את היכולות הפיזיות, הסנסוריות והמנטליות של מוח האדם, תוך יצירת מנגנוני תגובה לגירויים והבניית דפוסים חדשים של פעילות, על-ידי חזרה שוב-ושוב על אותן פעולות. שתיים מן הפעולות המרכזיות בטיפול היו זחילת הגחון והזחילה על ארבע, שהן פעולות בסיסיות ומהותיות בהתפתחות הנורמלית של האדם – דרכן מתחיל התינוק את הכרותו עם העולם שסביבו – דרך יכולת התנועה ממקום למקום והיכולת להתבונן על מה שקורה מסביב, בהתרוממו מעל הקרקע.

כאשר דומאן ודלאקאטו החלו ליישם את שיטתם, היא היתה חדשנית ומרחיקת לכת מאוד, מתקדמת משיטות הטיפול הנורמטיביות שהיו קיימות. לכן, היא גם משכה אליה אש של בִּקורת חריפה, שחלק גדול מהבִּקורת התייחס לנטל העבודה שהועמסה על כתפי המשפחות והחוגים המקורבים, בשל התרגול המאומץ, היום-יומי והאין-סופי, שעות רבות במשך כל היום.

ואכן העבודה היתה קשה ותבעה אימון ממושך. בהרבה מקרים היא גם דרשה עבודה של כמה אנשים על ילד אחד. בקיבוצים היה לכך יתרון בולט, משום שאנשים התגייסו בנכונות מדהימה.

בשנים הראשונות, התנהלו המפגשים במשרדי התחנה להדרכת הילד והמשפחה, בבית התק"ם בתל-אביב. ולאחר-מכן, משהצטרפו עוד ועוד ילדים על משפחותיהם ומלוויהם, נערכו המפגשים בבית-מלון בהרצליה, שם היינו מנחלים על הדשאים, עם צידניות של אוכל, תרמוסים של קפה ותה ושקים של סבלנות. כל אותן פגישות-מחזור רבעוניות של הילדים ופמליותיהם, היו אירוע חברתי בפני עצמו.

לצוות המטפלים היו הרבה אסטרטגיות טיפול, חלקן מאוד לא-שגרתיות; מלבד הזחילה, תרגילי הנשימה, ההרפייה והמתיחות וחישה של מרקמים שונים, היו גם דברים אחרים. למשל, הִתַלוּת על מתח למשך כמה דקות – תרגיל אותו ביצעתי בבית-הילדים, שם נקבע עבורי באחת הכניסות מוט ברזל, בגובה של כשני מטרים מהרצפה.

כאשר הגעתי, לאחר תרגול ארוך ומייגע, למשך הזמן המאקסימלי שנדרש ממני להחזיק את עצמי תלוייה מבלי להרפות, לא היה אפילו ילד אחד בקבוצה, גם לא מבין הבנים, שיכול היה להחזיק מעמד יותר ממני בתלייה על המתח. שנה שלמה למדתי בלט, עם מורה פרטית, כדי לתרגל שיווי משקל ועידון של תנועותי. הם עודדו אותי ללכת עם נעלי עקב "זה ישפיע על ההליכה", אמרו, ולרקוד בדיסקו – שם היתה פעילות חברתית, "לשם תלכי, למקומות שיש בהם אנשים. צאי אל החברה", הם אמרו לי.

הנושא נראה כמבקש לעצמו עוד מקום, בהיותו נכתב ונכתב ונכתב... לעבודתי ב"שיטת פילדלפיה" היו השפעות עמוקות וחשיבות עצומה על תהליכים אישיים שעברתי, שהחשוב מביניהם היה לאו-דווקא פיזי, אלא יותר תודעתי – תהליך הקבלה שלי את עצמי. אז – המשך יבוא.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד