שלום כיתה א'
18/11/2010
 
 

מאת: אורנה רוני

כאשר הגיע הזמן, הלכתי לבית-הספר אליו הלכו כל ילדי הקיבוץ, יחד עם ילדים מקיבוצים אחרים.

מעולם לא עלתה ההמחשבה שיהיה הצורך לשלב אותי במסגרת מיוחדת, גם לא היו אז אפשרויות, וגם זה לא היה נחוץ.

עליתי לכִיתה א' יחד עם כל בני הקבוצה, אִתם גדלתי מאז אותו לול גדול משותף
בתחילת השנה הראשונה.

ליוותה אותי אמי לבית-הספר כל יום, עד שהסתגלתי ולמדתי להסתדר בעצמי.

בית-הספר, המורה בכתה א', נעמי אפשטיין, וכל הצוות נערכו ועשו כל מה שהיה צריך כדי לקלוט אותי. באחד מחדר השירותים הותקנו עבורי ידיות.

את הלימודים מאוד אהבתי ונכנסתי מהר לשִגרת קניית הידע. ההתנהלות הפיזית היתה קשה יותר.

מודעותי להיותי שונה עדיין הייתה עמומה, אך שם נחשפתי לראשונה לילדים זרים שלא גדלו איתי ולא הכירו מישהו כמוני, והייתי צריכה לעמוד מול לגלוג, הערות רעות ועוקצניות וקריאת שמות גנאי.

יחד-עם-זאת גם קיבלתי עזרה, כשהייתי צריכה – כשנפלתי, כשהייתי צריכה שיקלפו עבורי את התפוז של ארוחת-העשר, או בהחלפת בגדים לשיעורי הספורט. העזרה באה בעיקר מילדי הקבוצה, אלה שגדלו עמי מינקות.

אז גם נחשפתי בפעם הראשונה לנכות של אדם אחר. בכתה המיוחדת למד ילד מפגר, שבשל היותו לוקה בהידרוצפלוס (פגיעה מוחית בעקבות הצטברות נוזלים במוח) היה בעל ראש גדול מהרגיל ופניו היו מעוותות. כל הילדים היו רצים אחריו, לועגים לו, מכנים אותו בכל מיני שמות ומטיחים בו עלבונות. אני הרגשתי אחת מהם, לא קישרתי עדיין ביני לבינו. לא הבנתי אז כמה אני דומה לו בעיני המביטים בי.

הייתי תלמידה טובה, הכרתי מהר מאוד בעובדה שזה היה המקום בו יכולתי להצטיין, ובזה היה עלי להשקיע. למי שהצליח במיוחד בשיעורים, היתה נעמי, המורה בכִּתה א', קוראת "צ'מפיון" ומדגישה זאת בנפנוף ידה ואִגרוּפה בתנועת נצחון. זכיתי בכינוי לעתים תכופות. זה מה שהייתי חזקה בו, זה היה התחום שלי.

למרות שהשתתפתי כמיטב יכולתי בשיעורי ההתעמלות, הרי לא יכולתי להיות ספורטאית טובה. באותה פינה רחוקה של הארץ בה חייתי לא ידעו כלל כי קיים דבר כזה שנקרא "ספורט נכים". גם לא יכולתי לשיר ולרקוד יפה – למרות שעשיתי זאת והשתתפתי בכל ההצגות וההופעות, בכל שנות בית-הספר היסודי. בחוש ההומור שלי למדתי להשתמש הרבה יותר מאוחר, כך שגם מצחיקנית לא הייתי.

מעולם לא הייתי מסמר הערב, לבד מפעם אחת, אני חושבת שזה היה כשהייתי בכתה ז'. במסיבת החנוכה נערך חידון "21 שאלות כן ולא" ואני נשלחתי לבמה, לעמוד מול שני מתחרים מכִּתות אחרות; אולי צחקו עלי ולעגו לי, אבל את זה שאני הכי חכמה (כמעט) בכִּתה כולם ידעו, למרות שלא-אחת גם זו היתה סיבה טובה לצחוק עלי.

שנים רבות אחר-כך, סיפרה לי חברה ללימודים במכללה, שאחד מבני כתתי, אשר "אולץ" לשבת לצדי בכתה ח' אמר לה, שהכי כדאי היה לשבת על-ידי במבחנים, כי היה אפשר להעתיק ממני. על הבמה, מול האורות המסנוורים, בקול רועד וכמעט לא מובן, לאחר שאלות ספורות, זיהיתי את החפץ הנעלם – חרב אפולוניוס! ילדי הכתה מחאו כפיים וצעקו "היא משלנו! היא משלנו!".

זו היתה הפעם הראשונה, ודי בודדה, בה זכיתי להיות משתייכת – "משלנו". לצד הבמה ישבה קבוצה של תלמידים מבית-הספר במנחמיה, שהוזמנה לחגוג עם בית-הספר שלנו. אפילו עיניהם הפעורות ומבטיהם החודרים שננעצו בי כמו חרבו של אפולוניוס, לא הצליחו לנקב את בלוני האושר והגאווה עליהם ריחפתי. כמעט מעדתי על חוט חשמל כי ראשי נתקע כה גבוה באותם בלוני הצלחה ופשוט לא הסתכלתי לאן אני הולכת.

בגיל אחת-עשרה או שתיים-עשרה, החלו לעלות השאלות והוּתְוותָה תחילתו של המשבר – ההכרה בהיותי שונה. שאלתי את אמי: "למה אני כזאת? למה דווקא אני?" תשובתה היתה פשוטה: "את ככה, כי ככה זה ותלמדי לחיות עם זה!" עם המשפט הזה התחלתי את הדרך בהתמודדות עם השוני ועם הנכות.

בערך באותו זמן, בישרה לי אמא כי צורפתי לתכנית טיפולית, שנקראה "שיטת דומן דלאקאטו למימוש היכולת הגלומה באדם", שבפי המכירים אותה נקראה בקיצור "שיטת פילדלפיה"*.

היתה זו שיטת ריפוי שפותחה על-ידי קבוצת רופאים מפילדלפיה שבפנסילבניה, בארצות-הברית, לטיפול בנפגעי שבץ מוחי. מאוחר יותר החלו ליישמה גם על ילדים פגועי מוח. שיטת טיפול זו, כך אמרה אמי, תוכל להביא לשיפור מצבי בצורה משמעותית. היא היתה מבוססת תרגול אין-סופי, עבודה פיזית מאומצת, במשך שעות ארוכות בכל יום, מספר פעמים ביום.



בד-בבד עם התרגול הפיזי, הם שמו דגש על גם על צורת החשיבה ועל התנהלות מול החברה. שינויים משמעותיים לא היו שם, הם היו איטיים וקטנים בהרבה ממה שציפיתי, אך חשובים. הליכתי ויציבתי השתפרו, כתב ידי נעשה ברור ובוטח יותר, רכשתי מיומנויות במוטוריקה עדינה, כמו קשירת שרוכי הנעלים והיכולת לכפתר את חולצותי לבד.

הייתי חלק מהתוכנית במשך כחמש שנים. לאחר-מכן, הפעם האחרונה שהתראיתי עם כל אנשי הצוות, באחד מביקוריהם, הגעתי לפגישה לבושה במדים. את ד"ר קארל דלאקאטו ראיתי פעמיים לאחר-מכן – פעם בעת לימודי בתל-אביב, כשהבאתי את תיק העבודות שלי, שכלל ברובו רישומי מודלים בעירום, ובתוכם גם רישום שנתתי לו.

אחד הדברים שאמר לי אז היה: "אני בטוח שאת מציירת את גוף האדם טוב יותר מכל אחד אחר, שהרי את מכירה את הגוף טוב יותר מכולם". הפעם השנייה היתה בשנה בה הכרתי סטיוארט ובאתי לבשר לו על נישואי. נשארתי עמו בקשר כל השנים מאז, במכתבים ומדי-פעם גם בטלפון, עד שהלך לעולמו בשנת  2007.

השינוי המשמעותי ביותר שחל בי באותו זמן היה בנקודת-המבט שלי על עצמי.
כשהגעתי לבית-הספר התיכון, שוב נפגשתי עם ילדים לא מוכרים, שלא הכירוני. הייתי מאוד רגישה ופגיעה, עתה חיצי הִקנטור נעשו מושחזים ומתוחכמים יותר וההערות המלעיגות – ארסיות וחריפות יותר. אלה היו החלק הקשה ביותר בהסתגלות לסביבה החדשה ועוררו בי הרבה בכי, זעם ותסכול.

מצאתי עצמי שקועה בבדידות חברתית.

בגיל ארבע-עשרה היו בני המשק עוברים להתגורר בנפרד מהוריהם, ב"טרומים" – מבנים טרומיים שהִוו את פינת הנעורים. מאחר ועדיין לא הייתי עצמאית והייתי תלוייה בהורי מבחינה פיזית, נבנתה עבורי, בצמוד לבית ההורים, יחידת דיור קטנה, עם יציאה נפרדת ועם דלת מקשרת לבית.

המחשבה שאי-פעם אוכל להתנתק מהם היתה אז בגדר חלום שלא הרשו לעצמם לחלום. גם העובדה שלא התגוררתי עם שאר הילדים הוסיפה על הנתק. הייתי עומדת לצִדם בבקרים, בעת ההמתנה להסעה לבית-הספר, וחשה כיצד נמצא איזשהו חבל מקשר בלתי נראה, העובר ביניהם ומשאיר אותי מחוץ למעגל.

למעט שתיים-שלוש חברות, הייתי בודדה. פניתי לחפש חברה במקומות אחרים, קשרתי קשרים עם מתנדבים ששהו בקיבוץ. הם היו יותר מבוגרים, יותר פתוחים וקיבלו אותי בשמחה.

עם התרגול והעבודה הקשה של "שיטת פילדלפיה", שינוי אחד גדול ומהותי כן התחולל בי – הדרך בה ראיתי את עצמי.

כל בן-עשרה מתמודד עם שאלות של זהות והגדרה עצמית. עבור אדם צעיר נכה, נערה מוגבלת בגופה,  ההתמודדות קשה פי-כמה; כל אדם מתמודד עם קבלה עצמית פיזית ונפשית בשלבים שונים בחייו. כאשר הגוף מעוות מבחינה פיזית קשה לקבלו עוד יותר, במיוחד כשבחברה בה אנו חיים, למראה החיצוני יש חשיבות כה רבה.

השונות הפיזית גלויה לעין, לכן קשה יותר להתמודד עמה מול החברה. הרי להרבה אנשים – בין שמודים הם בכך ובין שלא – יש דברים שהיו מעדיפים שלא יְרַאוּ על-פני השטח, כמה ברגים לא מחוזקים, או כמה ג'וקים שמתרוצצים בחופשיות בתוך הראש, אולם את אלה אפשר להסתיר, ולהיות כלפי חוץ, פחות-או-יותר כמו הרוב. שונות פיזית קשה עד בלתי-אפשרי להסתיר.

היה קיים בי הצורך להיות כמו כולם, רצון שלא מומש. אני הייתי שונה.

באותה עת, התחלתי לפתח את התפישה האישית שלי לגבי היותי אחרת, נבדלת; מתוך הבדידות באה ההתכנסות פנימה, החקירה הפנימית. ניהלתי שיחות-נפש עם עצמי – לפחות היתה לי בת-זוג אינטילגנטית לדבר עמה.. ניסיתי להבין לעומק את כל המשמעויות של מה שאני.

התחלתי לבנות את האישיות המודעת שלי.



הגעתי להבנה של חשיבות המודעות העצמית ככוח נפשי. זה היה תהליך ארוך של שנים, שהחל אז, בשנות העשרה שלי. לאט-לאט התחלתי להבין, שהבעייה היא לא שלי, אלא של החברה, שאם לאנשים קשה לקבל אותי כמות שאני – הבעייה היא שלהם ולא שלי. הבנתי שאם אני אקבל את עצמי כמו שאני וכך גם אציג זאת, יהיה קל יותר לאחרים לקבל אותי כמו שאני.

עם הזמן גיליתי את הייחודיות של אישיותי, שנבעה מהשונות הפיזית, הייחוד שבלהיות שונה; בעצם, כולם רוצים להיות מיוחדים – אני לא צריכה להתאמץ, זה בא לי built-in. גיליתי את יכולתי להשאיר רושם על אנשים ואני מודה – אני משתמשת בזה גם היום, כדי לקדם מטרות. הנכונות שלי לחשיפה עצמית עוזרת לי לקרב אלי אנשים.

עזר לי גם התהליך שעברתי, של למידה עצמית, של ההכרה בטוב שבי, בכישורים שלי, ביכולות המיוחדות שלי. למדתי לא להצטנע, אלא דווקא להתבלט – הנה אני. אני קיימת. תתמודדו עם זה. אתם לא יכולים פשוט להתעלם, אני כאן ולא אעלם!

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד