חוף ללא סוף
30/08/2010
 
 

מאת: אורנה רוני

מקטע החיים הקודם שלי הוביל אותי אל חוף הים.

אני רוצה להשאר שם עוד קצת עם החוף והים היה לי רומן של אוהבת-שונאת.

אני לא אוהבת מים, לא אוהבת להרטב, לא אוהבת לשחות.

לא מתה על המלח הצורב וכלל לא מחבבת את הקרקעית הלא-יציבה הנשמטת מתחת לכפות רגלי, שגם כך אינן עומדות איתן. אחוזת פחד מוות מנפילה וצלילה ללא שליטה מתחת לפני המים.

לא יכולה לסבול את החום ואת החול שנכנס לי לעיניים, לפה, לתחת ולעוד כל מיני מקומות.

מישהי פעם אמרה לי, שבאחד הגלגולים הקודמים שלי הייתי על הטיטאניק. זה בהחלט יכול להסביר כמה דברים...

אך עם כל זאת, חוף הים גם היה לי מעין מקום-מבטחים.

כשהייתי בבית-הספר התיכון (בית-ירח, השוכן לחוף הכנרת), היו כמה פעמים בודדות, שברחתי משיעורים שלא אהבתי (אכן, אנכי! התאמינו?) והלכתי לכנרת, שהיתה שם – רק להושיט את היד ולגעת בה... הייתי מתיישבת על החוף המכוסה צדפים וחלוקי אבנים, ובוררת לי את היפים שביניהם.

בימי תל-אביב שלי, אהבתי ללכת לים, דווקא יותר בחורף האפור והקריר, מאשר בקיץ המהביל והמיוזע. אהבתי ללכת על החוף, להריח את המים, לעמוד על שוברי הגלים ולחוש את הרסס הקפוא של התנפצות הגלים בסערם.

לפעמים הייתי כה קרובה, עד שחשתי את רסיסי המים בשערי. אהבתי להניח את ידי על הקו שבין החול למים, לגעת בקצוות הגלים המקציפים שנמתחים אל בין אצבעותי ונסוגים.

כשהיה נמאס לי משאון העיר הגדולה, מהפיח ומריחות אדי הגזים שפלטו האוטובוסים, מהדוחק ומהדחף של המוני האדם, הייתי הולכת לחוף, נעמדת עם פני לים ולשקיעה, בגבי לעיר, מעמידה פנים שהיא לא שם ומתאחדת לזמן לא מוגבל עם הטבע הנפרש לפני, כניגוד מעצים למעשי-ידי האדם שמאחורי גבי.

הצדפים היו חלק ממעשי-ידי הטבע המופלא הזה, והם הציפו את החול.

את החוף על כל אוצרותיו הכמוסים – אהבתי. את הצדפים והאבנים ואת פיסות הזכוכית השבורות הצבעוניות והחלקלקות. הייתי חושבת על כמה זמן הם היו פה לפני שהגעתי, כמה זמן יהיו פה הרבה אחרי. עד היום אינני יכולה להגיד מה אני אוהבת יותר, את הצדפים עצמם, או את הלאסוף אותם.

האיש שלי, היודע את חיבתי לאבנים, מביא לי מדי-פעם אבנים טובות. ולא, איני מתכוונת ליהלומים או לאבנים יקרות-ערך, באלה אין לי צורך. האבנים הפשוטות-כביכול והמדהימות ביופיין, שנמצאו במהלך יום עבודה חם ומפרך בשדות, מספיקות לי. המחשבה שנאספה מעם האדמה והורמה יחד עם האבן היא אבן-חן בפני עצמה.

גם הילדים נדבקו במחלת האַסֶּפֶת שלי, ואף שגדלו, הם עדיין מביאים לי אבנים שמצאו. במהלך ריצות האימונים של בתי על חוף הים בווינגייט, היא תמיד תעצור אם תראה איזו שכיית-חמדה מונחת על החול, מחכה רק לה שתאספנה.

מכל אחד מהטיולים אליהם יצא, הביא לי בני עוד משהו לאוסף. באחת החופשות שלו, כשהיה בכתה א' או ב', לקחתי את הילקוט שלו, כדי לכבסו. הוא היה נורא כבד. ל

אחר שהוצאתי ממנו את כל הספרים, המחברות, הקלמר והעפרונות והלורדים ודפי העבודה המקומטים ששייטו בו בחופשיות, הוא עדיין נשאר כבד. ואז הכנסתי את ידי עד לתחתיתו והתחלתי לשלות מתוכו אבן ועוד אבן ועוד אבן... רק לשם הסקרנות, הכנסתי את האבנים לשתי שקיות – אחת לא הספיקה וכמעט נקרעה, ושקלתי אותן. היו שם ארבעה קילו.

כשחזרנו מהטיול הגדול שלנו לניו-זילנד, סחבתי עמי בחזרה קופסת נעליים מלאה צדפים ואבנים. ליד כל אגם או חוף אותם עברנו – וכאלה יש שם הרבה – היינו עוצרים להפסקה ומבלים זמן-מה באיסוף צדפים. היפים שבהם לוקטו ב"חוף הגבירה" בקַאוּוַאוּ איילנד, אחד האיים הקטנים הסובבים את האיים המרכזיים. צדפים כאלה שרואים שם ולא רואים פה.



הצדפים שאהבתי ביותר היו אותם פיסות ושברים שהתנועה המתמדת של המים והחול שייפו את שכבותיהם העליונות וגילו תחתן את הרבדים הפנימיים, הקשתיים-הצבעוניים. אהבתי גם את הקונכיות השבורות, אלה הלא-שלמוֹת שהמים החליקו לידי שלמוּת לכשעצמה.

לנוכח הצדפים והקונכיות שידַי חילצו מתוך החול והמים, דימיתי את עצמי לצדף, שכמו שפניו ושוליו וחלק מהספיראלה הפנימית שלו אשר רוסקו, נסדקו ועוּוְתוּ, הוחלקו ועוצבו למשהו אחר, חדש, על-ידי העתים והמים, כך גם אותי – הזמן החולף וקורות החיים ליטשו ועיגלו את הזיזים שתיזזו בי.

אז עלתה בי בראשונה המחשבה על היותי מושלמת לכשעצמי, כשעִקמומי גופי, שנתפש כלקוי, עשוני מה שהנני; אשה שבעיקולי גופה ונשמתה צפונים סודות, רגשות, מאוויים, תחושות ומחשבות, כמו בתוך צדפה.

אני עדיין אוהבת צדפים ואוהבת לאסוף אותם, למרות שעכשיו אני מגיעה לחוף לעתים הרבה יותר רחוקות. היום אני אוספת עוד הרבה דברים אחרים.
הכי אני אוהבת לאסוף חברים.

השירים המצורפים כאן נכתבו במרווח של למעלה מעשרים שנה. מעניין לי לראות אותם האחד מול השני. אני חושבת שגם לכם יהיה...

1984    
חוף ללא סוף
בחוף כזה  
ללא קצה   
אני מוצאת   
    
צדפים     
פזורים על חוף,   
כמו נשמות   
אבודות,    
שעייפו ממעוף     
ועתה הן נחות    
בשלווה אין קצה   
נשטפות בקצף   
לבן שקט   
רוטט.    
**   
   
חופנת בידי צדפים, 
שומרת על כל אחד, 
שלא יאבד.  
הם יפים.  
אם ישמט אחד    
יפול, ישוב לנוח   
על החול הרך.   
יעלם מעיני   
ולא אמצא...   
    
כי יש הרבה כל-כך   
צדפים    
על חוף    
בלי סוף.   

2008
צדפים לאין-סוף
פעם הייתי הולכת
לאסוף
צדפים על החוף.
והגלים
היו באים, מערסלים
את כפות רגלי
בחול,
הלוך ושוב.

גלי הזמן
באים והולכים,
הלוך לבלי שוב.
שוצפים, מציפים
מקיפים-מלטפים
ואני,
קונכיה שבורה,
נתונה לזרמים,
שעוטפים
מחליקים את הקצוות
החפים,
מעגלים, מרככים.

ואני קונכיה,
נשארת
פתוחה ופקוחה
לזרימת הימים.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד