עודני הולכת
22/08/2010
 
 

מאת: אורנה רוני

"פתאום קם אדם בבוקר... ומתחיל ללכת..."

לא תמיד "פתאום" קמים והולכים, לא תמיד הולכים.

הליכה היא אחד הדברים הבסיסיים שאדם עושה, בצורה טבעית, אוטומטית.

מעבר להליכה כפעולה יום-יומית, להליכה יש עוד משמעויות - אנשים יוצאים לצעידה-לשם-צעידה כדי לשמור על בריאותם, ואם אין להם זמן הם עולים על הליכון וצועדים במקום לשום-מקום, בזמן שהם מנהלים חיים אחרים דרך המחשב או הטלפון הנייד.

אנשים יוצאים לפסוע במסעות הנמשכים חודשים, על שביל ישראל, על שביל האפלצ'ים בארצות-הברית, או מקומות אחרים בעולם. אנשים שהלכו לאיבוד גוררים את רגליהם כדי להציל את עצמם. אנשים יוצאים לצעדות הפגנה ומחאה, במסה שמצהירה "אנחנו אומרים משהו דרך הרגליים שלנו, תקשיבו לנו!"
ויש אנשים שעבורם יכולת ההליכה היא חלום שלא ניתן למימוש...

הליכה איננה רק אותה פעולה פשוטה כביכול, של השמת רגל אחר רגל – אף-כי לעתים, פעולה זו אינה פשוטה. ההליכה אף אינה רק העניין של להגיע ממקום אחד למקום שני, קדימה, אחורה או לצדדים – למרות שגם זה אינו פשוט כמו שזה נראה, לכאורה. יש וההליכה אינה פעולה מובנת-מאליה, לעתים היא פריבילגיה.
בפני אלה שעבורם ההליכה איננה אפשרית נחסמת גישה למקומות רבים, לא רק מבחינה פיזית.

עבורי היכולת להלך היא סמלית, היא מייצגת אפשרות של תנועה הלאה, לא רק פיזית, היא מייצגת חופש להיות משוחררת ובלתי-תלויה באחרים, לעשות כרצוני, חופש להגיע לאן שברצוני להגיע.

ורציתי להגיע – גם ודווקא – למקומות שלא פעם ולא פעמיים אמרו לי "את לא יכולה ל..."
עבורי ההליכה היא עצמאות, היא "אני יכולה ל... ועוד-איך! ותראו אותי עושה את זה!"

התחלתי לדדות על שתי רגלי כשהייתי בת שלוש, בערך. אני זוכרת בעמימות את הברזלים שחוברו לנעליים האדומות שלי, כדי לתמוך ברגליים העקומות שנשאו אותי. אני זוכרת את הברכיים ואת המרפקים שלי, תמיד מכוסים פלסטרים, או תחבושות, סגולים מיוד, משום שכל הזמן נפלתי.

אני זוכרת גם את הניתוח שעשו לי כשהייתי בת שלוש וחצי, שהותיר על גופי שתי צלקות גסות, ענקיות, אחת בצד החיצוני של הקרסול הימני ואחת על שפת עצם הכסל הימנית. כשאני רואה את הצלקות, בכל פעם, המחשבות שלי נזרקת לזמן ההוא...

הזכרונות מאז הם הזכרונות המוקדמים ביותר, הברורים והבהירים לי.
הלכתי, אך שתי כפות רגלי שפנו כלפי פנים הקשו את הליכתי. כדי לישר את כף הרגל ולייצב את הליכתי, ניתחו את הרגל הימנית, הורידו חתיכה מעצם הכסל והשתילו אותה בקרסול. את הרגל השמאלית השאירו לניתוח במועד מאוחר יותר, שמעולם לא הגיע.

על הניתוח בכף הרגל סיפרו לי – אמרו לי שזה יעזור לי ללכת טוב יותר. על חיתוך העצם באגן לא סיפרו. כששאלתי על הפלסטר הענק שהיה מוצמד לצדי, אמרו לי הורי שקיבלתי שם מכה מסורגי המִטה.

באותם ימים, נאסר על בני-משפחה להשאר ליד מיטות החולים, גם לא לצד ילדים ותינוקות. בלילה הראשון הייתי קצת מטושטשת, ישנה ומתעוררת חליפות. אך אני זוכרת את סבתא. סבתא יונה היתה שם, נשארה לצדי כדי ללטף ולהרגיע ולתת לי למצוץ קצת מים בטעם-של-תחבושת ממקל עטוף בגאזה, כי עדיין אסור היה לי לשתות. בשקט של הלילה הבית-חולימי הקר והחצי-אפל חצי-מואר, היא היתה אִתי, וצללה אל מתחת למִטה שלי והסתתרה, בכל פעם שעברו שם אחות או איזה רופא מזדמן.

אחד המזדמנים היה רופא תורן, סטאז'ר צעיר, שתפס אותה על-חם. היא נגעה ברגשותיו, שעדיין לא קהו על-ידי זריקות הטשטוש של שנים רבות מדי במקצוע. במקום לגרש אותה, הוא הזמין אותה לכוס קפה חם בחדר הצוות, ורק ביקש ממנה שתסתתר טוב יותר בפעם הבאה שמישהו עובר.

השהייה בבית-החולים ארכה כמה שבועות. בימים הראשונים פחדתי להשאר לבד (התרגיל של סבתא לא יכול היה לעבוד שוב). בסוף הביקורים הביאו אותי אל החלון להציץ למטה. שם, על הדשא, הורי פרסו שמיכה כדי להראות לי שהם יישנו שם.

אני זוכרת שהייתי נרדמת לפני שהלילה בחלון האפיל לגמרי ומתעוררת עם עלות השחר, וחשבתי שאין שם לילה.

כששוחררתי, שהיתי רוב הזמן בבית הורי, שוכבת על הספה הירוקה, שהריפוד הדוקר שלה כוסה בשמיכה, או על מִטה מתקפלת, על הדשא בחוץ. יותר מאוחר, אחרי שהורידו את הגבס הגדול שכיסה  את רגלי לכל אורכה והחליפוהו לחצי גבס בגובה הברך, כבר הילכתי-דשדשתי בגן בעקבות שאר הילדים, שהיו עוזרים לי לקום כשנפלתי.

מאז, המשכתי ללכת וליפול ולקום ולהמשיך הלאה. משנעשיתי יותר ויותר עצמאית, מתי שרק יכולתי ניסיתי לעשות מה שרציתי, מה שיותר לבד, בלי לבקש עזרה. לעתים דווקא משום שאמרו לי "אבל זה קשה לך".

"זה קשה לך" נאמר כמעט תמיד כקביעה חד-משמעית, אפילו לא כשאלה, אלא מתוך הנחה ברורה-מאליה לגבי מה שלא ציפו ממני לעשות, או נכון יותר, מה שציפו ממני שלא אהיה מסוגלת לעשות. כמו על הרבה דברים אחרים, זה נאמר לי גם כשרציתי ללכת.

ואהבתי ללכת, הרבה. במיוחד בשל העובדה שההליכה לא תמיד היתה קלה לי.



בשנים שבהן חייתי בתל-אביב, הייתי הולכת כמעט כל בוקר. בשנה הראשונה, הלכתי מהדירה בדרך ההגנה, מול בית ברבור, עד למכון אבני, שם למדתי ציור ופיסול, ששכן אז בדרך לוד (היום רחוב לח"י).

בשנים שלאחר-מכן, עשיתי את דרכי מהדירה ברחוב שלום עליכם, דרך חוף-הים, לתחנה של קו 16, על-יד קולנוע "סינמה" ברחוב יונה הנביא, שנסע לשכונת התקווה. אם היה הזמן נתון בידי, הייתי צועדת שעות; משכונת התקווה לתחנה המרכזית, מהתחנה המרכזית לרחוב ארלוזורוב, דרך רחוב אלנבי וחוף-הים, מיפו דרך הים לרחוב שלום עליכם.

כשהייתי בהריון הראשון שלי, הודיעו לי יודעי דבר שבחודשים האחרונים "בוודאי תצטרכי להתיישב בכסא גלגלים". אמנם, את רוב זמני באותם חודשים העברתי בישיבה או בשכיבה, אך כאשר הגיעה שעתי ללדת, אל אולם הקבלה של חדר-הלידה הידסתי על שתי רגלי.

את הילדים הרגלתי לצעוד לצִדי, אוחזים בידי, גם כי הלכו ונעשו כבדים מדי מכדי לשאתם על ידי, וגם משום שרציתי שידעו לשאת את עצמם בעצמם, מגיל כמה שיותר צעיר.

בשנים האחרונות, ההליכה הולכת ונעשית יותר ויותר קשה, יכולת שאני הולכת ומאבדת לאט-לאט. אני מתעייפת מהר והרגליים כבר לא סוחבות. עכשיו, הילדים הם אלה שנותנים לי יד. 

העובדה שזה לא קל היא כבר כן סיבה טובה מאוד ל"לא לעשות אם אני לא חייבת". אני לומדת לוותר לעצמי, לאט – אבל בטוח.

עם-זאת, אני עדיין עומדת על רגלי, עדיין נופלת ועדיין מגיעה לאן ולמה שאני רוצה, קצת יותר לאט – אבל בטוח...

ההליכה, הנפילה, ההגעה והנגיעה, כמו-גם הציפיות, ההנחות והקביעות, כולם מוטיבים משמעותיים השזורים בחיי, יעלו ויופיעו שוב ושוב. ועוד תפסעו דרכן לצדי פעמים רבות לאורכו של טור זה, על מקטעי החיים שלי, אותם הוא מספר.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד