אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

טור מאת אלווין, כלב הנחיה של אריה שמידט

כמו בכל בוקר, גם הבוקר יצאנו במונית לתחנת הרכבת. אומנם אתמול היינו במשרד ביבמ ולא נראה הגיוני שגם היום נהיה שם, אבל, אם אריה מחליט שנוסעים, אז נוסעים.

עלינו לרכבת בשעה היעודה ואפילו מצאנו מהר מקום לשבת. סרקתי במהירות את אפשרויות ההתמקמות שלי מתחת לספסל, עליו ישב אריה והתמקמתי בין תרמילה של חיילת לבין תיק שממנו נדף ריח של כריך עסיסי. הנחתי את ראשי בקרבת התיק ופנטזתי על הכריך, כאשר לפתע מערכת הכריזה הודיעה על התקרבותנו לבנימינה. לא הטרדתי את עצמי מההודעה, כי זו לא ההודעה של התחנה שלנו, אבל לפתע אריה קם ממקומו ופנה אלי:

"קדימה אלווין, היום אנחנו מחליפים כאן רכבת. נוסעים לבית-יהושע."
"אין לי מושג איפה זה בית יהושע וגם בבנימינה אני לא כל כך מתמצא !" חשבתי לעצמי, בתקווה שאריה יודע מה הוא עושה , או שלפחות הוא דאג לסידור כלשהו.
"אל דאגה, אלווין, דאגתי לליווי ." אמר אריה, קורא המחשבות.

הרכבת עצרה לאיטה בתחנת בנימינה וירדנו בזהירות לרציף. פניתי ימינה, על פי ההוראה שקיבלתי מאריה והתקדמתי בזהירות. יכולתי להרגיש במתח שבהליכה שלו. ידו השמאלית, אחזה באחיזה קשיחה בידית ריתמתי, כפי שהוא עושה תמיד כשאינו בטוח במסלול. כאשר עמדנו מול אולם הנוסעים, הנמצא משמאל לרציף עליו פסענו, הורה לי אריה לעמוד. הוא זקף קומתו, הרים ראשו ושאל בקול:

"יש כאן מישהו מהרכבת ?"

התבוננתי סביבי. אף איש הלובש מדים של רכבת ישראל לא היה על הרציף וגם באולם; לא הבחנתי באף אחד.

"איך אגיד לאריה שאין כאן אף אחד ?" חשבתי. אריה הרים את קולו ושאל שנית ושלישית ובפעם הרביעית הוא ממש צעק. אין קול ואין עונה. הוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו והוציא את המשרוקית בעזרתה הוא קורא לי כשאני מתרחק. הוא הכניס את המשרוקית לפה והשמיע שלוש שריקות מסמרות שיער. מעולם לא שמעתי שריקה כל כך חזקה ממשרוקית זו. מספר אנשים שישבו באולם הנוסעים הרימו מבטם, אך אף אחד לא זז ממקומו. גם אף איש מהרכבת לא נראה באופק.

מערכת הכריזה האוטומטית הודיעה, שהרכבת לאשקלון, רכבת האמורה לקחת אותנו לבית-יהושע, יוצאת מיד מרציף מספר שלוש. התבוננתי ימינה וראיתי אנשים עולים לרכבת הנמצאת ברציף שמעבר למסילות.

"הלוואי ואריה היה נותן לי פקודה ללכת לשם !" חשבתי לעצמי. אני חושב שהייתי יכול להסתדר, למרות שאף פעם לא הייתי כאן לפני כן. אבל היה חשוב שנתפוס רכבת זו. ידיו של אריה רעדו מרוב כעס. אגלי זיעה כיסו את מצחו.

"איפה אתם אנשי הרכבת ?" כמעט נבחתי את המילים.

לפתע הגיע אלינו איש בחולצה לבנה ומכנסיים חומים.

"אתה צריך עזרה, אדוני ?" הוא שאל.
"איפה למען השם היית עד עכשיו ?" צעק עליו אריה.
"אל תצעק, אריה, אל תצעק! הוא לא מהרכבת. הוא סתם איש שרוצה לעזור" רטנתי.
"אדוני, אני סתם רוצה לעזור. בבקשה, אל תצעק עלי." ענה האיש.
"סליחה !" מלמל אריה במבוכה. "אני צריך לתפוס את הרכבת היוצאת מרציף שלוש !" הוא הוסיף.
"גם אני! בוא נרוץ, אשמור עליך שלא תיפול."
"הלו אדוני, סליחה, עם כל הכבוד, אני שומר על אריה !"

הגענו בריצה לרציף, עלינו לקרון, הדלתות נסגרו ויצאנו לדרך. אריה הודה לאיש הנחמד והתנצל שוב על כך שכעס עליו.

"לא נורא, אדוני, העיקר שעלינו לרכבת !", ענה האיש, עזר לנו למצוא מקום ישיבה והתמקם במושב נוח, לא רחוק מאיתנו.

אריה פתח את התרמיל ומזג לי מים, אותם שתיתי במהירות. הוא לגם מספר לגימות מהבקבוק הנמצא תמיד בתרמילו, לקח את הטלפון הנייד וחייג בעצבנות ניכרת לעין. לאחר שענו לו, סיפר אריה בקצרה את מה שקרה בתחנה וביקש לדבר עם מנהל התחנה. מכיוון שהוא משתמש ברמקול המכשיר הסלולרי, יכולתי לשמוע את הבחורה שבצד השני. לאחר שיחה שהיא ניהלה עם מישהו בקו אחר היא חזרה לאריה.

"תראה אדוני, מנהל התחנה לא נמצא, אבל האיש שמחליף אותו, אומר שהוא חיכה שתגיע לחדר מנהל התחנה, משם הוא התכוון ללוות אותך לרציף מספר שלוש, אבל אתה לא הגעת! "
"אוי ואבוי" חשבתי, "אם היינו יכולים להגיע בכוחות עצמנו לחדר מנהל התחנה, לא היינו צריכים עזרה להגיע לרציף שלוש. מה? הם לא מבינים לבד, דבר כל כך פשוט ?!"

פניו של אריה קפאו.

"ראי גברתי הצעירה, לדעתי אתם לא מבינים על מה אתם מדברים. אני מבקש שתמצאי את מנהל התחנה ובבקשה שיתקשר אלי בדחיפות. ועוד דבר, אנא הודיעי לתחנת בית-יהושע שלא ישכחו להמתין לי על הרציף."
"בסדר גמור , אדוני ." ענתה הבחורה וניתקה.

לבית יהושע הגענו לאחר כמחצית השעה. הרכבת עצרה, ירדנו לרציף ועמדנו במקומנו. נראה שאריה ממתין למישהו. מזל, כי אני לא הייתי כאן אף פעם ואני ממש לא יודע לאן ללכת. הבחור הנחמד שעזר לנו בבנימינה, ירד גם הוא מהרכבת והחל ללכת לכיוון כלשהו, כשלפתע הבחין בנו עומדים באמצע הרציף.

"זה שוב אני, אדוני. אתה צריך עזרה ?" הוא שאל.
"כן, בהחלט. אודה לך אם תיקח אותי למנהל התחנה." ענה אריה.
"נראה לי שהיום נעשה היכרות עם כל מנהלי התחנות." חשבתי בעצב.

הבחור הביא אותנו לדלת חדרו של איש במדי הרכבת, שישב מאחורי שולחן ושוחח בטלפון. כשראה אותנו נכנסים, סימן בידו שנמתין והמשיך את השיחה. אריה לא יכול להבחין בסימני היד של האיש.

"רק שלא יתרגז שוב !" חשבתי ונצמדתי אל רגלו השמאלית, אבל הוא המתין בסבלנות. כעבור זמן קצר, האיש סיים את שיחת הטלפון ופנה אל אריה:

"איזה כלב יפה יש לך! במה אוכל לעזור אדוני ?"
"אתה מנהל התחנה ?" היקשה אריה.
"כן !" ענה האיש בהחלטיות.
"יפה מאד. אתה מוכן להסתכל בסידור העבודה שלך להיום ולספר לי מה כתוב לך לגבי הרכבת האחרונה שהגיעה זה עתה מבנימינה ?" שאל אריה בקול עצור.
"רק שלא יתפוצץ! רק שלא יתפוצץ !" התפללתי.

האיש פתח מגירה, הוציא דף גדול ופרס אותו על השולחן. האווירה בחדר נעשתה כבדה. לפתע האיש הסמיק. הרים את עיניו, התבונן אלי ולאחר מכן הישיר מבט אל משקפי השמש של אריה. קולו היה נבוך משהו.

"אני מבקש סליחה אדוני. אני בהחלט מבקש סליחה. זה פשוט ברח לי מהראש. אני מתנצל ועכשיו אלווה אותך ליציאה מהתחנה, כך כתוב לי בסידור העבודה".
"אנחנו לא הולכים לשום מקום עדיין ." ענה אריה בקול נמוך וצרוד, המעיד על הסערה המתרחשת בנפשו. "אני מבקש שתתקשר לבנימינה ותשיג לי את מנהל התחנה שם."
"מיד אדוני." ענה האיש , הרים את שפופרת הטלפון שעל שולחנו וחייג . קול נשמע בשפופרת, מצידו השני של הקו.
"מדבר משה מבית -יהושע, תן לי את אבי." המתנו מספר שניות ואז שוב נשמע קול מצידו השני של הקו. "אבי, זה משה מבית-יהושע, יש כאן מישהו שרוצה לדבר איתך". אמר משה, ומבלי להמתין לתשובה הושיט את השפופרת לאריה.
"בבקשה אדוני, אבי, מנהל תחנת בנימינה על הקו." אמר ונדם.

אריה הושיט ידו קדימה עד שפגש בשפופרת אחז בה וקירבה על אוזנו הימנית.

לאחר שיחה קצרה, שמעתי את האיש שבצידו השני של הקו אומר לאריה בשפה יבשה:

אדוני, אני אישית יצאתי לרציף וניסיתי לאתר אותך, אך ללא הצלחה!"
"אתה בטוח במה שאתה אומר ?" שאל אריה.

"באמת אריה, מה אתה בכלל מדבר איתו! הסתכלתי לכל הצדדים. אפילו כלב לא היה על הרציף. כמובן, חוץ ממני." התפלאתי מאריה.

"כן, אני בטוח, ענה הקול בצד השני של הקו. איך בכלל יכולתי לדעת מי אתה ?"
"אתה בעצם צודק," הגיב אריה לשקריו של אבי, "הלברדור שלי, ההולך איתי לכל מקום, כי הוא כלב הנחייה שלי, הוא ממש קטן ומאד קשה להבחין בו. תודה רבה לך אדוני." סיים אריה את דבריו והחזיר את השפופרת למשה.

בדרך החוצה מהתחנה, שאל משה את אריה מתי הוא הזמין את הליווי לנסיעה זו.

"אהא, עכשיו אני מבין מדוע אריה ציפה שיחכו לנו בשתי התחנות. אז מדוע לא חיכו ועוד משקרים ?" תהיתי ביני לבין עצמי. "בני אדם הם בעלי חיים שאי אפשר לסמוך עליהם. אני מניח שבגלל זה הוחלט שכלבים ישמשו לנחייה."

"ובכן, אתמול הזמנתי את הנסיעה וגם קיבלתי אישור שהכול תואם עם כולם." ענה אריה.

משה שתק.

מחוץ לתחנה חיכה לנו רפי שלא הבין מה קרה. בדרך למשרד של רפי, אריה סיפר את כל הסיפור ורפי התעצבן נורא.

במשרד חיכו לנו מספר אנשים והדיון נמשך כשעתיים, לאחריו החזיר אותנו רפי לתחנת הרכבת ונפרד מאיתנו. הרכבת לבנימינה הגיעה כעבור רבע שעה והדרך עברה בשקט ורוגע. בחורה צעירה ביקשה רשות מאריה ללטף אותי וכל הדרך פינקה אותי. אבל לי לא כל כך התחשק לשחק. התבוננתי אל פניו של אריה וראיתי רק עצבות. אני לא אוהב שאריה עצוב. אני לא אוהב שאף אדם עצוב. אז למה הם מרגיזים האחד את השני ולא מכבדים זה את זה?

הבחורה המכריזה על התחנות הודיעה שמגיעים לבנימינה והתחלנו להתכונן לרדת. הבחורה ששיחקה איתי כל הדרך, ירדה איתנו לרציף ונפרדה לשלום.

"הי, אדוני, זה אתה שאני מחכה לו?" פנה בחור צעיר במדי הרכבת אל אריה. אריה כנראה לא הבין שמדברים אליו כי לא ענה. כבר החלפנו הרבה פעמים רכבת בבנימינה בדרך לחיפה, כך שבטוח שאריה לא ביקש ליווי.
"אדוני, אני מדבר אליך! זה אתה שאני מחכה לו?" פנה הבחור שנית.
"אתה מדבר אלי?" שאל אריה.
"כן!" ענה הבחור קצרות.
אריה משך בכתפיו ואמר: "אני לא יודע למי אתה מחכה. אתה צריך לדעת למי אתה מחכה!"
"נכון!" חשבתי, "איך אנחנו יכולים לדעת למי הוא מחכה?"
"אמרו לי שמגיע איזה עיוור עם כלב. זה אתה?" התעלה הבחור על עצמו.
"אני פשוט אנשך אותו, שילך מפה!" חשבתי בכעס.
"תראה בחור", ענה אריה "אני לא צריך עזרה ולא ביקשתי עזרה, אז תעוף לי מהעיניים לפני שאני כועס עליך."
הבחור שתק לרגע ואמר: "אם אלך, אתה שוב תתלונן עלינו כמו שעשית בבוקר. אני חיכיתי לך בכניסה לתחנה. איך יכולתי לדעת שאתה בא ברכבת מחיפה ?"

"מעניין, " חשבתי לעצמי, "אחד חיכה לנו בחדר המנהל, אחד בכניסה לתחנה מצד הרחוב הראשי ואחד ניסה לאתר אותנו, לא ברור היכן. אז, זה לא מפתיע שלא נשאר מי שיגיע אלינו לרציף מספר אחד. מסכנים, כמה שהם עבדו קשה!"

"אם הייתם קוראים מה שכתוב לכם בתוכנית העבודה היומית, הייתם מוציאים אותי מיד ," ענה לו אריה והוסיף: " ועכשיו , עוף לי מהעיניים לפני שאני אכעס עליך !"

"כל הכבוד אריה, כך צריך לטפל בהם!" חשבתי ורציתי לנבוח על האיש , אבל אריה לא מרשה לנבוח, אז התאפקתי.

מספר אנשים שהיו על הרציף התקרבו אלינו וסימנו בידיהם לבחור שיתרחק מאיתנו. הוא ניסה לומר משהו, אבל לבסוף ויתר ונעלם. אחד האנשים על הרציף ניגש אל אריה והציע לו להיאחז במרפקו כדי שנעלה יחד לרכבת שזה עתה עצרה לצד הרציף. מעניין, האיש ידע להציע לאריה להיאחז במרפקו. כנראה שכבר פגשנו אותו בעבר, כי אריה מלמד את כולם איך לנהוג.

עלינו לרכבת ובחור צעיר קם ממקומו והציע לאריה לשבת במקומו. אריה התיישב מבלי להודות או לומר מילה. אני לא רגיל להתנהגות כזו. משהו היה לא בסדר.

אריה הצמיד את מצחו אל השמשה הקרה של הקרון ועצם עיניו.

"הכול בסדר אדוני ?" שאלה גברת שישבה מולנו ונגעה בכתפו של אריה. "אתה מרגיש לא טוב ?"
אריה שתק לרגע, הרים ראשו וענה: "אני בסדר גברתי, תודה. אני רק מתבייש. אני נורא מתבייש !"
"ממה אתה מתבייש אריה? לא עשינו שום דבר רע !" תהיתי ביני לבין עצמי.
"ממה אתה מתבייש אדוני ?" שאלה הגברת.
"אני מתבייש שנולדתי בן לגזע האנושי !" הגברת פתחה זוג עיניים גדולות. דממה נפלה בסביבה שלנו ואנשים הפנו ראשם אלינו. אני הבנתי למה אריה מתבייש והנחתי את ראשי על ברכיו.
"ראי את הכלב הזה, " פנה שוב אריה אל הגברת, אל הנוסעים האחרים, אל בני האנוש, "ראי את הכלב הזה. הוא לעולם לא ישקר, לא ישפיל את בני מינו וישאף רק לרצות אותנו בני האדם. הלוואי וכך היו גם בני האדם."

הגברת השפילה את מבטה, האחרים נעו במקומותיהם בחוסר נוחות. בחורה צעירה הניחה את ידה על ראשי ושתקה.

"נוסעים נכבדים, הרכבת עומדת להיכנס לתחנת חוף הכרמל. הנוסעים מתבקשים....." הודיע הכרוז.

הערת המחבר:

סיפור זה אינו מאפיין התנהגות רגילה של אנשי רכבת ישראל, שבדרך כלל נוהגים בכבוד ובמודעות גבוהה לרמת השירות שהם צריכים לתת. סיפור זה, בהחלט מתאר בצורה מדויקת את שקרה ביום אומלל אחד ביוני 2009.

בעקבות המקרה, הוגשה תלונה למנכ"ל הרכבת מר יצחק הראל, ולמנהל שירות לקוחות, מר מיכאל שחר. בשיחות שהתקיימו בין השניים לבין המחבר, הובטח שהנהלת הרכבת תקיים הרצאות מודעות לכל עובדי הרכבת לצורך שיפור השרות ותבדוק אפשרות להנגשת התחנות והקרונות באמצעות ציוד קולי, לנוחות האדם העיוור ולקוי הראייה. המחבר הוזמן על ידי מנכ"ל הרכבת להופיע בפני הנהלת הרכבת ולהציג את הנושאים הרלוונטיים לשיפור השירות.

אתם רוצים שמקרים כאלו לא יישנו? הפיצו את הסיפור וזכרו אותו.

אריה שמידט.

 לטורים נוספים של אריה