הבלפן / מסיפורי אלווין
19/02/2009
 
 

טור חדש מאת אלווין, כלב הנחיה של אריה שמידט

הנסיעה מתל-אביב עברה בנעימים עד שהרכבת עצרה בבנימינה. בתחנה עלו מספר צעירים וצעירות והתיישבו לא רחוק מאיתנו. ישבתי כרגיל על שטיח הקרון, ליד המושב של אריה, התבוננתי בתחילה בצעירים הרועשים מה, אבל כשראיתי שלא יצא מהם שום צ'ופר, חזרתי לנמנם.

לאחר מספר דקות שהרכבת יצאה מהתחנה לכיוון חיפה, חשתי לפתע שמישהו עומד לידנו. הרמתי את ראשי וראיתי אישה עומדת ומושיטה יד הנוגעת קלות בכתפו של אריה. הוא הפנה את עיניו לכיוון המעבר וזרק לתוך חלל הקרון את השאלה:

"כן, במה אוכל לעזור?"

"סליחה אדוני," נשמע קולה המהוסס של האישה בשנות הארבעים, " מדוע אין לכלב שלך טיטול?"

"מה זה טיטול. חשבתי לעצמי?" אבל מיד נשמע אריה שואל בפליאה:

"מדוע אין לו.... מה?"

"טיטול!" חזרה האישה על המילה הלא מובנת לי.

"ולמה הוא צריך טיטול?" שאל אריה.

"נכון, למה אני צריך משהו שאני אפילו לא יודע מה זה?" חשבתי לי בשקט.

" מה פירוש בשביל מה?! אתה רוצה שיעשה פיפי ברכבת, על הרצפה?"

"גברתי, אני מבטיח לך שהוא לא יעשה פיפי!" ניסה אריה להרגיעה. "הכלב הזה עושה פיפי רק כשאומרים לו לעשות. הוא כלב מאולף והוא מאד ממושמע. כלב נחייה, זהו כלב שעוזר לאנשים עיוורים והם מאולפים ומאד ממושמעים." סיכם את הסברו.

"כל הכבוד אריה, כל הכבוד!" חשבתי וליקקתי את ידו בשביעות רצון. "אפשר לסמוך עליך!"

"אהה, אני מבינה, זה כלב נחייה. אתה אדם עיוור! אז כשאתה מגיע הביתה הוא מדליק לך את האור! יפה! הוא באמת נראה כלב חכם!" הגיבה האישה המלומדה.

"מה פתאום שאדליק אור. מה, אין לו ידיים להדליק אור לבד? איזה שטות זאת!"

"לא גברתי, הוא לא מדליק לי אור בבית. את רואה, אדם עיוור לא רואה אור ולכן אני חוסך המון הוצאות על חשמל." ענה אריה.

"למה הוא מרמה? אצלנו בבית יש תמיד אור! איזה רמאי." חשבתי.

האישה הנהנה בראשה לאות שהבינה.

לרגע האישה שתקה ואני שמתי לב שהאנשים סביבנו השתתקו והקשיבו בדריכות לשיחה המתפתחת.

"תגיד לי בבקשה, אדוני," פתחה שוב האישה בשיחה, "איך אתה מגיע מתחנת הרכבת אל ביתך?"

"באוטובוס." השיב אריה קצרות.

"סוף, סוף הוא דובר אמת!" עברה מחשבה בראשי.

"ואיך אומר לך הכלב כשמגיע לתחנה האוטובוס שאתה צריך?" הקשתה הגברת.

"מה פתאום שאגיד לו כזה דבר? אני בכלל לא יודע לקרוא." חשבתי.

" הא, זה פשוט! הוא נובח מספר הפעמים כמספר האוטובוס." ענה אריה.

"באמת?!" התפלאה האישה, " והוא לא טועה אף פעם?"

"לא, הוא לא טועה," ענה אריה ברצינות תהומית, "אבל כשאני נוסע לירושלים בקו 940, עד שהוא נובח את כל המספר, האוטובוס כבר עוזב את התחנה ועכשיו סלחי לי, הגענו לחיפה ואני צריך לרדת." סיים אריה הבלפן את דבריו וקם ממקומו.

"איזה בלפן! אני בכלל לא נובח ואם לפעמים בורחת לי נביחה, הוא כועס עלי. איזה בלפן!"

ירדנו מהר מהרכבת ורצנו אל גבי שחיכתה לנו מחוץ לרציף. אריה סיפר לגבי מיד על האישה והם צחקו כל הדרך הביתה. גם אני קשקשתי בזנבי בשמחה.

"אני מוכרח לברר מה זה טיטול!"

 

 לטורים נוספים של אריה

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד