מילים לזכרו של אריה שמידט
21/12/2009
 
 

                                                   איך הכל התחיל?

אני מחנכת כיתה ה' 3 בקמפוס ביאליק רוגוזין אשר בת"א. מדובר בבית ספר שמאכלס בעיקר ילדי עבדים זרים ומהגרי עבודה. במסגרת לימודי העברית קראנו טקסט שעוסק בכלב בשירות האדם.חיפשתי חומר העשרה באינטרנט ומצאתי את הטור של אריה בוואלה. קראתי לילדים את כל הפרקים והחלטתי שצריך לנסות להיפגש.
תודות לעמותת נגישות ישראל אריה יצר קשר וקבענו ביקור בבית הספר.

הביקור בבית הספר
אריה הגיע לביקור בבית הספר בתאריך 14.10. הוא עשה את הדרך מחיפה עם אלוין המתוק והגיע אלינו.הוא קיים מפגש עם הכיתה שנמשך כשעתיים דיבר איתם בפתיחות על הכל ואפשר שאילת שאלות כנה. הילדים היו מרותקים אליו וכמובן שאל אלוין. בסיום המפגש הילדים התקשו להיפרד וסיכמנו לשמור על קשר.

בהמשך
שמרתי עם אריה על קשר אלקטרוני והוא הזמין אותנו לביקור במרכז ההכשרה של כלבים בבית עובד. ב11.11 נסענו ביחד לבית עובד. אריה הגיע עם המתוק עם הזנב לתל אביב וביחד נסענו לבית עובד. הילדים שמו הרצאה והודרכו על ידי איציק וג'ימי ברחבי המקום היפה הזה.

אחרי הביקור
המשכנו כמובן בקריאת הטור השבועי.

אתמול
קיבלתי את הבשורה העצובה וסיפרתי לילדים. הם כמובן עצובים .

מה למדנו?
אריה לימד אותי ואת הילדים שעיוורון או כל לקות אחרת אינה סיבה טובה מספיק כדי להפסיק את החיים. הוא לימד אותנו לתת כבוד לאדם שונה ולראות איך ניתן לעזור תוך שמירה על כבודו של האדם. הוא חידד אצלי וברמה מסויימת גם אצלם את נושא הנגישות או יותרנ כון חוסר הנגישות של הרבה מקומות לעוורים. הוא ידע להילחם על זכויותיו (כמייצג קהל גדול) בדרך מעוררת פליאה בעיקר בהתחשב בעובדה כי התעוור לפני פרק זמן לא ארוך.

שמחה שיצא לנו להכיר. הכימיה היייתה הדדית

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד