עיוורון פיזי, רגשי ואינטלקטואלי - חלק ב' / אריה שמידט
15/12/2008
 
 

אריה ממשיך בקורות אדם שהתעוור, ובחלק הזה מציע דרכים לשיקום והחזרת מתעוור טרי למסלול חיים פורה ויצרני. הרהורים לקראת מבצע אור לעיוור שנערך היום (15.12).

לחלק הקודם של המאמר

בחלקו הקודם של המאמר פירטנו את הקשיים הגדולים העוברים על אדם שהתעוור פתאום באמצע החיים. קשיים שללא עזרה נכונה מביאים אותו לחשיכה נפשית.

מה ניתן לעשות בכדי לשנות, או אף למנוע תהליך זה? האם בכלל אפשר לעשות דבר כלשהו?

התשובה היא, שניתן לעשות וניתן לעשות רבות.

ראשית, הטיפול הפורמלי באדם המתעוור צריך להתרכז במקום יחיד והתהליך הבירוקרטי חייב להיות מהיר במיוחד. בשביל אדם שזה עתה איבד כל יכולת לקרוא, לעבוד, לראות סרט, לצאת לבד לטייל או להניח תקליטור בנגן התקליטורים, כל דקה היא כמו שעה, כל שעה כמו יום, וכל יום הוא עינוי וסבל אינסופיים.

התרוצצות בין משרדים ומוסדות, כאשר לכל מקום האיש צריך ליווי, זו היא משימה, לעתים בלתי אפשרית. תהליך הפיכתו של אדם שהתעוור לאדם שהשלטונות מכירים בנכותו ומעניקים לו את הזכויות הקיימות בחוק, נמשך בין 6 ל- 12 חודשים, וזה בתנאי שלאדם המדובר יש יעוץ מתאים ומשאבים לשרוד תקופה זו. לשרוד, פירושו לא רק כלכלית, אלא פיזית ובעיקר נפשית. במדינת ישראל מצטרפים בכל שנה, כאמור, כאלפיים מתעוורים חדשים. אם היו מרכזים את כל שלבי הטיפול, ועדות רפואיות, ריכוז , מילוי, בדיקה ואישור של כל המסמכים הנדרשים, אבחון וקביעת מסלול שיקומי ועוד, בחמישה מרכזים אזוריים, אשר יטפלו באדם מכל ההיבטים, במקום יחיד ובמרוכז, משמעותו של דבר, טיפול בפחות משני אנשים ביום עבודה. הדבר היה חוסך כפילויות, הקיימות כיום ללא ספור, שבועות וחודשים של המתנה בין ועדה לוועדה, התרוצצויות בלי סוף ונפש מרוסקת. הדבר בהחלט אפשרי ונדרש וכך, הנה חסכנו מהנפש הפגועה, ירידה נוספת במדרגות בדרך לגיהנום.

עם תחילת הטיפול עצמו, על העובדים הסוציאליים המטפלים במתעוור הטרי, חובה שיחזיקו בידיהם את כל, אני מדגיש, את כל המידע הדרוש בכדי לכוון את צעדי האדם במבוך הביטוח הלאומי, האגודה למען, השרות לעיוור, המרכז לעיוור, אגד, עירייה, מגדל אור, שיקום מקצועי, ארנונה, בזק, דמי ניידות, הספרייה לעיוור ועוד ועוד ועוד.

כיום הדבר לא קיים!

לכל שירות, מרכז, מוסד או עמותה יש מרכז מידע משלו והמידע קיים. אבל מי יודע למי לפנות ובאיזה עניין? מידע רב נשאר חסוי והרבה דברים מועברים מפה לאוזן, במקרים לא מועטים בצורה שגויה.

ועכשיו לשיקום עצמו: השלב הראשון של לימוד האדם וצרכיו מצד העובדים הסוציאליים הינו מבורך. הבעיה האמיתית מתחילה לאחר מכן. כמעט ולא קיימת התייחסות ממוקדת לאדם עצמו וכולם מטופלים בצורה זהה. לא קיימת דיפרנציאציה בין המקרים השונים. למעשה, לא נעשה שימוש במידע שנלמד בשלב הראשון. טיפול אינדיווידואלי היה מניב פירות מהר יותר וטוב יותר.

ישנם אנשים שכלל לא מעוניינים בשיקום. לא ניידות, לא התמצאות בסביבת החיים היום-יומית, לא ברייל ולא שימוש במחשב. אנשים אלו זקוקים לתמיכה נפשית מאסיבית, ואם לא יקבלו אותה החברה תשלם הרבה תמורת תרופות וימי אשפוז לא זולים. וזאת מעבר לאובדן עוד נפש.

אבל ישנם גם האחרים. אותם אנשים ששיעור ניידות של שעתיים, פעם בשבוע בלבד, אינו מספק את קצב השיקום בו הם מעוניינים, בכדי לחזור לחיים נורמטיביים, וזה מוביל אותם להכרה שהם בעצם סיימו את חייהם, וכל מה שמשקיעים בהם זה כדי שיוכלו ללכת לבד עד פינת הרחוב, או עד המרפאה הקרובה. מכיוון שתהליך השיקום מהווה תנאי הכרחי לחזרת האדם לחיים נורמטיביים, ומכיוון שהתהליך הינו ארוך מדי, במקרים רבים, קורה והמעסיק של האדם הפגוע, מקבל, לכאורה, את המסר שהאדם המדובר לא יוכל לחזור לעבודה, ומקומו נמסר לאחר.

יש להתאים את קצב הלימודים בתהליך השיקום לצרכים וליכולות אישיות של כל אדם מתעוור.

ומה עם המשפחה, חברים, שכנים, עמיתים לעבודה?

טיפול והכוונה למשפחת הנפגע, זהו נושא שלמיטב ידיעתנו, כלל לא קיים. האם הדרכה ותמיכה במשפחה לא הייתה חוסכת מקרי גירושים ופירוק משפחות ואף ניסיונות התאבדות? בגלל חוסר הדרכה והכוונה של משפחת האדם העיוור, ידועים מקרים רבים של אנשים שאף נולדו עיוורים, שלא מודעים לפוטנציאל שלהם וממילא לא מממשים אותו. אנשים אלו הם נטל על החברה, חיים חיים אומללים, ללא מטרה ממשית ולעתים אף ללא יכולת ניידות עצמית בסיסית. אם נתעלם לרגע מההיבט האנושי, שהוא חשוב ביותר, האם טיפול במשפחות אלו לא היה חוסך מיליונים למשק המדינה? התשובה הינה ברורה וודאית.

ובאשר לשכנים, חברים ומנהלים ועמיתים לעבודה, נהגי אוטובוסים ומוניות וסתם אזרחים מהשורה: הסברה, מודעות, הבנה של נושא עדין זה היה עוצר לחלוטין את הדרך אל הגיהנום, והיתה גם משנה לחלוטין את תדמיתו של האדם העיוור ולקוי הראיה. גישה אחרת זו לאדם העיוור, יכולה לפתוח בפניו הזדמנויות תעסוקה, היתה מקנה לו בטחון עצמי והופכת אותו, במקרים רבים, לאדם יצרני, המפרנס את עצמו, ולא לנטל על החברה.

בקהילת האנשים לקויי הראייה והעיוורים, כל אחד יכול לספר שאם יש מבצע הסברה, התרמה או כינוס, פירושו שמתקרבים לחנוכה. "אור לעיוור" קוראים לזה! שם מזעזע לכשעצמו! תאר לעצמך שיום ההתרמה של אקי"ם היה מכונה "IQ למפגר".

כפי שכל אדם שמגיע למקום עבודה חדש צריך ללמוד את נהלי החברה, כולל מה זו הטרדה מינית, הרי שאפשר בהחלט לדאוג שבבתי ספר תיכוניים, מכללות, אוניברסיטאות משרדים ציבוריים ומקומות עבודה אחרים, יתקיימו הרצאות בתדירות קבועה, כהרצאות עם נוכחות חובה, הרצאות אשר יבהירו בין היתר כיצד מתנהגים ומתייחסים לאדם בעל צרכים מיוחדים בכלל ואל אדם עיוור בפרט. אם חברה עסקית או משרד ציבורי טורחים לקיים הרצאה אחת או שתיים למנהלים ולעובדים, פעם בשנה, או כאשר קולטים אדם לקוי ראייה לעבודה או כאשר אדם שזה עתה התעוור חוזר למעגל העבודה בחברה, הדבר היה משנה בצורה דרמטית את שילובו של האדם, מייעל את תהליכי העבודה בהן הוא מעורב והיה נחסך הרבה סבל נפשי מהאדם עצמו ומהעובדים בסביבתו. האם הדבר אפשרי? אין ספק שהתשובה חיובית. כולנו מכירים את ההרצאות הרבות במקומות העבודה שלנו כאשר נכנס לתוקף חוק ההטרדה המינית.

ודבר פשוט עוד יותר: לצורך קבלת רישיון נהיגה לרכב ציבורי, יש להטיל חובת לימוד התייחסות אל אדם בעל צרכים מיוחדים. אם נהג אוטובוס היה מקפיד לעצור בתחנה ולהכריז בקול על מספר הקו שלו, לא היה מרגיש האדם העיוור כפי שהוא מרגיש כיום. מנהג זה ומנהג של הכרזה של הנהג בדבר מה היא התחנה הבאה בה האוטובוס יעצור, הם נוהל רגיל בהרבה מדינות בעולם. כמו כן, בשנים האחרונות אחד הסטנדרטים המקובלים בעולם הוא התקנת מערכת כריזה, המכריזה באופן אוטומטי את שם התחנה הבאה, כאשר האוטובוס מתקרב לתחנה. אז מדוע לא אצלנו?

זאת ועוד, בישראל חיים קרוב למאתיים וחמישים אנשים הנעזרים בכלבי נחייה. לשון החוק יבשה וברורה "אין להגביל את כניסתו של אדם עם כלב נחיה, בשום מקום ציבורי הפתוח לקהל הרחב, כולל כל סוגי התחבורה הציבורית."

למרות זאת, אנו שומעים לא פעם על מקרים חוזרים ונשנים, בהם נוצרות תקריות לא נעימות בכניסה לחנויות מסוימות, עם נהגי מוניות המסרבים לתת שירות כי הכלב משיל שערות או אולי יעשה פיפי במכונית, בכניסה לקניונים ועוד.

הגדיל לעשות איש בטחון אשר ניסה למנוע ממני להיכנס עם כלבי לבית-ספר בחיפה, אליו הוזמנתי להרצות בפני התלמידים על "כלבי נחיה בחייו של אדם עיוור". כאשר נשאל האיש האם הוא לא מכיר את החוק המתיר לעיוור להיכנס לבית הספר עם כלב נחיה, היתה תשובתו שהוא יודע אבל אולי המנהל שלו לא יודע ואם אחד התלמידים, או הוריו, יתלוננו, הוא יאבד את מקום העבודה. מודעות הוא שם המשחק!

הדבר נכון גם לגבי עובדים שבאים במגע יום-יומי עם קהל, במסגרת עבודתם. כל אדם עיוור יכול לספר על עשרות, אם לא מאות מקרים, בהם המלצר במסעדה, נהג המונית או האוטובוס, הפקיד בביטוח הלאומי, בבנק, בקופת חולים, יפנו לאדם המתלווה לאדם העיוור ולא אל האדם העיוור עצמו, בשאלה הקלאסית: "מה הוא רוצה / צריך / אוכל...."
הגדילו לעשות שני רופאים, בשני מקרים נפרדים, כאשר ביקרתי במרפאתם בגלל בעיות רפואיות שלי, אך שני הרופאים המלומדים, לכאורה, העדיפו לקבל מידע על סיבת ביקורי במרפאה, מאשתי שהתלוותה אלי וסירבו, במפורש סירבו, לקבל מידע ממקור ראשון, בשל היותי מקור נטול יכולת ראייה!
בשני המקרים הנ"ל, הפציאנט סבל מעיוורון פיזי. וממה סובלים שני הרופאים?!

תשדירי שירות ברדיו וטלוויזיה, תשדירים המראים אנשים עיוורים במקומות עבודה, על ספסלי האוניברסיטאות, במקומות בילוי, במגרשי ספורט ועוד,עם או בלי כלבי נחייה, יכולים להעביר את המסר החשוב, שהאדם הנכה הוא קודם כל אדם, יכול להיות אדם יצרני, אינטליגנטי, מועיל, מעניין ואין סיבה להירתע או להתרחק ממנו. תשדירים אלו יכולים להביא את האדם הנכה למצב שהחברה הישראלית תראה את האדם ואת הפוטנציאל הטמון בו ולא תראה רק את הנכות כפי שהמצב כיום.

תשדיר שירות אחד, היה יכול לפתור את בעיית הבורות שקיימת בחלק מהחברה ולחסוך מאיתנו סיפורים מהסוג של הסיפור האמיתי הבא:

הלכתי עם כלב הנחייה באחד מרחובות העיר. לפתע, ילד כבן ארבע, רץ אל הכלב, מתנגש בו ונופל. הילד מתחיל לבכות ואמא מבוהלת מתקרבת ומתחילה לצעוק עלי. אני מנסה להסביר לאם הכועסת, שהיא צריכה לשמור על בנה, כי זהו כלב נחייה.

"זה שיש לך כלב נחייה," צועקת האם על אדם נטול יכולת ראייה, "לא אומר שאתה לא צריך להסתכל איפה אתה הולך!" לך ותסביר לה!
אבל תשדיר שירות המוקרן לפני "האח הגדול" או "מפרץ האהבה" היה בוודאות עוזר לאמא הכועסת וגם לבעליו של כלב הנחייה.

הסברה פנימית, לחברי הקהילה עצמה, תוכל להבהיר לאותם אנשים, שאינם מעורים דיים בחיי החברה הישראלית, כי נכותם הפיזית גררה אחריה נכות רגשית ואף אינטלקטואלית, שניתן לחזור ולהיות ככל האדם למרות נכות. עובדה, חלק מחברי קהילת העיוורים ולקויי הראייה חיים חיי אושר ויצירה, חיים עצמאיים מלאים של סיפוק ומימוש עצמי, אז מדוע לא הרוב?

נכות פיזית הנה עובדה שלא ניתנת לשינוי, אך היא לא חייבת להפוך את הנכה להיות גם נכה רגשית ואינטלקטואלית ולהפוך לנטל על משפחתו, על החברה ועל המדינה!

 

----- סוף ----

לחלק הקודם של המאמר

לטורים נוספים של אריה

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד