עיוורון פיזי, רגשי ואינטלקטואלי - חלק א' / אריה שמידט
8/12/2008
 
 

הרהורים לקראת מבצע אור לעיוור שייערך בעוד שבוע (15.12). בחלק הראשון מתוארים הקשיים עימם מתמודד אדם רגיל מהישוב, שפתאום באמצע החיים הופך לעיוור.

בימים הקרובים, סביר להניח, שילדנו יגיע מבית הספר ויבקש עשרה שקלים.

"המורה אמרה שיש לקנות נרות חנוכה והכסף הוא תרומה לעיוורים." הוא יסביר.

"אור לעיוור" קוראים למבצע והוא מתרחש כל שנה, לפני חנוכה. סביר להניח שנוציא את עשרת השקלים ונושיטם לילד. כעת מצפוננו שקט! עשינו מצווה, אך מה בעצם אנחנו יודעים על קהילה זו?

למען האמת, רוב אזרחי המדינה לא יודעים הרבה ולא מתעניינים בנושא, עד ש...

אדם נורמטיבי, בריא בגופו ובנפשו, אדם רגיל מהישוב, עובר באמצע חייו חוויה טראומטית, תאונה, פציעה בשרות צבאי, מחלה, פיגוע, ולפתע הוא מוצא את עצמו נטול ראיה. הוא הופך לעיוור.

במדינת ישראל חיים כיום כ- 26,000 אנשים המוגדרים כלקויי ראייה או עיוורים, וזאת מתוך למעלה מ-168 מיליון איש ברחבי העולם, הנושאים בכיסם תעודת עיוור. בישראל, מצטרפים לקהילה זו כל שנה כאלפיים איש, המתעוורים בצורה זו או אחרת. כ- 65% מחברי קהילה זו הם בני ששים ושש ומעלה, ולכן נהוג להתייחס אל העיוורון כמחלה של קשישים. זו כמובן גישה שגויה, כי בישראל חיים כיום כאלף מאתיים ילדים עיוורים ולקויי ראייה ולמעלה משמונת אלפים עיוורים בגיל 18 עד 66, ואלו מספרים לא מבוטלים! נתון מדאיג נוסף מצביע על למעלה מ- 72% מבין כשמונת אלפים האנשים לקויי הראייה, בגיל העבודה, מובטלים, וזאת למרות שחלק גדול מהם הנם בעלי השכלה אקדמית. חלק לא מבוטל מבין המועסקים, עובדים כטלפנים, מקצוע שבפועל נעלם מן העולם, או יותר גרוע, מועסקים במפעלים מוגנים, בשכר בגובה שליש משכר המינימום במשק ובתנאים שהם חרפה לחברה הישראלית.

העיוורון הפיזי, כלומר אובדן יכולת ראייה, הוא עובדה קשה, המעמידה את האדם הנפגע בסיטואציה פיזית כמעט בלתי נסבלת. האדם המתעוור במהלך חייו, נקלע למצב של חוסר יכולת ניידות עצמית, חוסר התמצאות במרחב, פגיעה קשה ביכולת יצירת קשר עם הסביבה וזו רק רשימה חלקית.

השאלה הנשאלת, היא, האם הבעיה הפיזית, הניתנת ברוב המקרים לשליטה, נשארת הבעיה היחידה, או שקיימות התפתחויות נוספות העלולות לפגוע באיכות חייו של האדם שנפגע מהעיוורון הפיזי?

עם הדרכה מתאימה, בסבלנות אין קץ ועם רצון מצד האדם נטול הראייה, נפתרות בזו אחר זו, בעיות הניידות, ההתמצאות במרחב, התקשורת עם הסביבה, ולבסוף גם בעיית חוסר העצמאות באה על פתרונה.

האם בכך בעצם מסתיים תהליך השיקום והאדם הפגוע חוזר לחיים נורמטיביים או כמעט נורמטיביים?

לעניות דעתו של כותב שורות אלו, המצב, בדרך כלל, אינו פשוט כל כך. העיוורון הפיזי, גורר אחריו, בלא מעט מקרים, סיבוכים נוספים שאליהם הגורמים המטפלים והסביבה, במעגלים הקרובים, אך גם המרוחקים יותר, חייבים לתת את דעתם.

מתוך שיחות עם מספר אנשים שחוו את טראומת אובדן הראייה ובעיקר מניסיוני האישי, התמונה המצטיירת הנה סבוכה הרבה יותר.

אובדן ראייה, הינו מצב פיזי קשה הזורק את הנפגע אל מצב נפשי וחברתי בלתי נסבל. האדם עצמו, מאבד את בטחונו העצמי, את סמכותו, את הכבוד העצמי בעיקר בעיני עצמו ובעצם אישיותו נמחקת במידה רבה. האדם נכנס לפניקה, בלבול מחשבתי ולא פעם להתקפי חרדה המלווים בתחושת חנק אמיתית ואובדן שליטה עצמית. התקפי בכי ומצבי דיכאון הינם חזון נפרץ ובסך הכל מצבו הרגשי של האדם הולך מדחי אל דחי.

ומה קורה בסביבה המיידית של המתעוור הטרי?

בני המשפחה הקרובים מבולבלים מהמצב החדש. אינם יודעים כיצד להתמודד עם המציאות החדשה ומגיבים בצורות שונות. ברוב המקרים הם משתדלים לתת הגנת יתר לאדם הפגוע, הגנה המשדרת לאדם שכבר איבד את בטחונו העצמי ממילא, שהוא צודק בתחושותיו העצמיות בחושבו שהוא כעת חסר אונים, חסר יכולת תפקוד, מסכן ובקיצור, אדם אבוד. תשדורת זו מצד הסביבה הקרובה, רק מעמיקה את הפגיעה הרגשית אשר כאמור, ממילא כבר קיימת. גרוע יותר הוא המצב בו המשפחה מסרבת לקבל את עובדת הפיכת יקירם לאדם נכה ומאשימים אותו בהתחזות והגזמה ביחס למצבו. במקרים אלו הפגיעה הפיזית הופכת למשנית ביחס לפגיעה הרגשית הקטלנית הגורמת לאדם לשיתוק רגשי ואינטלקטואלי מוחלט.

ומה קורה במעגל החברתי השני והשלישי? החברים, השכנים, עמיתים לעבודה וסתם אנשים ברחוב? ולא פחות חשוב, מה משדרים הגורמים האמונים על הטיפול השיקומי?

נתחיל דווקא מהסוף.

הוועדות הרפואיות למיניהן, מטעם הביטוח הלאומי אך גם מטעם משרד הרווחה, מתנהגות לרוב, אם כי לא תמיד, כאילו המתעוור הטרי מנסה לרמותם. כל היחס הינו חשדני ומשדר: "אנחנו נתפוס אותך! מתחזה!"
אני חוזר ואומר, אין זה קורה בכל המקרים, אך לצערי, במקרים רבים מדי.

העיוור הטרי, שנפשו קרועה לגזרים, אדם שכל חייו נהג ביושר והגינות, מוצא את עצמו בעמדת מגננה, וזאת לאו דווקא ברגעים הטובים שלו. והנה כך ירדנו עוד מדרגה בדרך אל השאול.

הפגישות עם המטפלים הסוציאליים מתחילות עם המון התחשבות והבנה מצדם. מנסים ללמוד את האדם, להבין את מצוקותיו ואף לנחם אותו ואת בני משפחתו. הבעיה, כפי שמצטיירת בעיני הנשאלים, כמו בעיניי, מתחילה בשלב הטיפול בכל פרט ופרט.

אנשים שונים הם בעלי אופי שונה, אישיות שונה וכוח עמידה שונה.

האדם המתעוור, נופל לתוך בור עמוק, מגביל ומחניק! דבר ראשון שעל המטפלים לעשות, הוא לבדוק כיצד להוציא את המטופל מבור זה. לא לבדוק האם אפשר להוציא, אלא כיצד להוציאו משם. מה קורה בפועל? הנחת העבודה הינה, שהאדם שהתעוור נפגע נפשית בצורה קשה.
הנחה נכונה לכשעצמה!
ומכיוון שהאיש פגוע מאד, לא נפעיל עליו לחץ נוסף. פשוט נרפד לו את הבור לתוכו הוא נפל, בכדי שירגיש נוח.

לאנשים מסוימים זה מתאים, אך לאחרים זו מכת מוות. התנהגות זו של הגורמים הנ"ל משדרת בעצם: "אתה מחוק, אתה מת, אתה חסר אונים לתמיד! ובינתיים, בוא למועדון, שמע הרצאות, דבר עם שותפיך לגורל!"
פעילות מוצעת זו היא בהחלט ברוכה, אם היא מתקיימת במקביל לתהליך שיקום מהיר, שיחזיר את האדם לחיים האמיתיים. חזרת לתפקד במסגרת בה חיית לפני אובדן הראייה? יופי! כעת, בוא למועדון בשעות הפנאי, כהשלמה לחיים ולא במקומם.

כמובן, שניתקל במקרים בהם האדם הנפגע לא ירצה או לא יוכל נפשית ואף פיזית לחזור לחייו הקודמים. חבל, אבל זו עובדה.
גם את אותם אנשים צריך לחלץ מהבור, ככל האפשר, ואסור לוותר ולהרים ידיים!
אין סכנה שיתמוטטו נפשית בגלל יתר לחץ! הם כבר ממוטטים בגין אובדן הראייה, לכן אפשר רק להציל אותם.

ומה קורה במעגלים האחרים?

עמיתים לעבודה, חברים, שכנים. כולם, ללא יוצא מהכלל, נכנסים להלם. כולם מבינים שלאדם עצמו קרה אסון, ובמקרה של אסון יש צורך להירתם לעזרה. אך רק למיעוטם יש האומץ והכוח הנפשי לעשות כן. שלושת הקבוצות החברתיות הנ"ל, חברים, שכנים ועמיתים לעבודה, מתחלקים לשלוש קבוצות התנהגות כלפי האדם הנפגע:

  1. קבוצה קטנה, בדרך כלל מבין החברים הקרובים, מהדקת את הקשר היום יומי עם האדם ומשפחתו הפגועים, ולאחר פרק זמן, הקשרים החברתיים חוזרים לקדמותם. זאת הקבוצה המעודדת והתומכת, אם כי גם בקבוצה זו יש לעיתים חריגים, אשר פשוט נעלמים ומנתקים קשר.
  2. הקבוצה השנייה, אקרא לה, קבוצת המנומסים. הם מגיעים למעין ביקור תנחומים, ולאחר מכן פשוט נעלמים. חלקם, בהזדמנויות מקריות שונות, כאשר נוצר מפגש מקרי, מתעניינים בנימוס במה שקורה ומסבירים שאין הם נמצאים בקשר בגלל צרות רבות שניתכו על ראשם לאחרונה.
  3. הקבוצה השלישית, פשוט נעלמים. לא נוצרים מפגשים מקריים, כי הם פשוט "עוברים למדרכה השנייה" או חולפים על פני האדם נטול הראייה בלא להוציא מילה. אך מה כאשר לאדם צורת הליכה מיוחדת או משתמש בבושם מיוחד והאדם העיוור לומד להכירו?

חברי הקבוצה השנייה והשלישית, בעצם מנסים לבנות לעצמם חומת הגנה רגשית, ממצב שאין הם יכולים להתמודד איתו, וקשה לבוא אליהם בטענות בשל כך. אך מה זה גורם לאדם שזה עתה התעוור? הוא מרגיש דחוי, לא רצוי, מיותר!
ואין זה משנה לו אם הדבר נכון או לא. זו האמת החשוכה שלו, ואמת זו מורידה אותו עוד מספר מדרגות אל אש הגיהינום.

כעת, להבות האש ממש מלחכות את שולי נפשו המדממת.

האדם נסגר, מתנתק, בונה לעצמו עולם לא מציאותי, עולם שבו הוא הקורבן, כולם מנסים לפגוע בו ולקפחו. האדם הזה הופך את העיוורון למרכז חייו, ויש מעט מאד דברים המעניינים אותו, מלבד כיצד לשרוד ולהשיג עוד הישגים חומריים. המרדף אחרי תשומת לב, לא חשוב של מי, או פעילות מכל סוג שהוא, הופך לאובססיבי. אחד הסממנים לכך, הוא קו טלפון תפוס, ברוב המקרים שתנסו להשיג את האדם בביתו או בטלפון הנייד שלו.
עם מי מדברים? בדרך כלל עם שותפי גורל. ועל מה מדברים? על עיוורים, עיוורון וכל מה שמסביב.

מכאן, המרחק לשיתוק אינטלקטואלי איננו רב. כאשר נוצר קיבוע מחשבתי סביב נושא אחד, הגוזל את רוב זמן ומשאבי החשיבה של האדם, הוא פשוט מאבד עניין וקשר לנושאים אחרים, נושאים המעניינים את כלל החברה.

בדרך כלל, הסביבה החברתית של האדם מתחילה להתעבות בחברים חדשים, שותפי גורל.

האם זה תמיד קורה כך? חד משמעית לא! אך בהרבה מקרים, הרבה מדי, זה המצב.

ומה ניתן לעשות בכדי לשנות, או אף למנוע תהליך זה? האם בכלל אפשר לעשות דבר כלשהו?

בוודאי שכן, ועל כך בחלק הבא.

 

לטורים נוספים של אריה

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד