לזכרו של סידני / איתן נגב
4/11/2008
 
 
הגדל

רציתי לספר על חבר טוב, חבר שהלך ממני.

כמה טוב להתנייד עם כלב נחיה. אחרי חמש שנים של טיולים עם מקל, תמרונים, מכות והפלת אנשים, הגעתי סוף סוף אל דור הסילון- כלב נחייה. היה זה בשנת 2000. אני הייתי סטודנט באוניברסיטה בסוף התואר הראשון. אחרי שנתיים של המתנה, בעיקר בגלל לוח זמנים שלי ושל המרכז לכלבי נחייה, הגעתי סוף סוף אל הקורס. שם קיבלתי את סידני, לברדור בלונדיני, גדול כמו סוס עם אף ורוד ונשמה ענקית. אחרי ההסתגלות, הקורס והחזרה הביתה, התחלנו לעבוד כצוות. מי שעבר ממקל נחייה לכלב יודע עד כמה משתנים החיים. פתאום אתה עושה בדקה מה שעשית בחמש. אתה נע במהירות, עוקף מכשולים ואנשים כאילו שהם לא היו שם. בן רגע הפכתי מאחד שנע לאט ובהיסוס כמו איזה זקן, לטייס. אין מה לדבר, אנשים החלו פתאום מגלים התעניינות. המון בחורות התחילו איתנו, כלומר איתו ושאלו מי זה הסרח עודף שליד סידני? הכלב שלי אפילו זכה לחינוך אקדמי. הוא עשה איתי את השנה האחרונה של התואר הראשון ואף עבר איתי כמה מסלולי תואר שני.

כשהלכנו ברחוב, זכינו לתגובות שונות מאנשים. למשל כאשר עמדתי יום אחד ברמזור, מחכה לאור הירוק, שאל אותי אדם מהצד השני של המדרכה: " תגיד לי, אתה עאיוור או שסתם אתה מאמן את הכלב"? אני העפתי בו מבט מאחורי משקפי השמש שלי ושאלתי בחזרה: "מה אתה חושב"? מעניין שדווקא הכלב שידר פחות עיוורון מאשר המקל.

שבע שנים אחר כך, סידני הזדקן ואף חלה. הוא קיבל דלקת חריפה בבטן ואף היה חשש לסרטן. אחרי טיפול מסור של הווטרינר ושלנו, סידני החלים אבל לא היה מנוס מלהוציא אותו לפנסיה. כך מצאתי את עצמי שב אל המרכז בבית עובד על מנת להחזיר את סידני בכדי שימצאו לו משפחה חמה חדשה לפנסיה כי לא יכולתי להחזיק שני כלבים בעת ובעונה אחת. קיבלתי כלבה חדשה, לברדורית לבנה, יפהפיה ומלאת שמחת חיים, אבל לפחות בימים הראשונים, היה לי מאד קשה להתקשר אליה. הידיעה כי סידני נמצא בכלביה, מחכה למישהו שיבוא לקחת אותו, דיכאה אותי. כאשר הייתי לוקח את הכלבה אל חצר הצרכים, שמעתי את נביחות הכלבים מן הכלביה. בין הנביחות, לא התקשיתי לזהות את הנביחה של סידני.

ביום האחרון של הקורס, לפני שחזרתי הביתה עם הכלבה החדשה, הורשיתי להיכנס לכלוב להיפרד מסידני. ישבתי איתו בכלוב, ליטפתי אותו, חיבקתי אותו ובכיתי. אני אדם שלא בוכה בקלות, אבל היה לי קשה כי נפרדתי מחבר שליווה אותי בהמון רגעים, קשים ושמחים כאחד.

לאחר כמה זמן, נודע לי כי סידני הגיע לאישה מקסימה שאימצה אותו לפנסיה. דיברתי עם אותה אישה ומשם נודע לי כי סידני זכה לפנסיה מכובדת ונוחה. כך זה היה עד לפני חודש. כשהגיע ראש השנה, התקשרתי לאחל חג שמח לאישה ולסידני, ונודע לי מפי אחד מבני המשפחה שם כי סידני נפטר. מסתבר שכנראה היה משהו שגרם לפריצת דיסק, דבר ששיתק את שתי רגליו האחוריות. זה היה כל כך חמור, לכן הם החליטו להרדים אותו על מנת שלא יסבול.

יש לי אמנם כלבה מדהימה שלמדתי לאהוב אותה אבל תמיד יישאר לי מקום בלב לכלב הראשון שלי ששימש לי חבר ולא רק מלווה להרבה מאד זמן, ושתרם המון בכך שהחיים שלי נראים הרבה יותר עצמאיים. אני רוצה מאד להאמין כי כמו שסיפרתי לאחיינים שלי, סידני נמצא בגן עדן של כלבים, טוחן שווארמות ועולה על כלבות, עושה את כל מה שהיה אסור לו לעשות ככלב נחייה וחי חיי נצח טובים לפחות כמו אלה שהיו לו איתי.

לטורים נוספים של איתן

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד