וידוי / אייל סבג
16/07/2008
 
 

חמש עשרה שנים.

חמש עשרה שנים שנכנעתי לסטטיסטיקה המזוינת הזו, אליה נגררים כל אותם אנשים אשר "קורטוב" של פחד ממלא את מקומו של האומץ.

חמש עשרה שנים של כמיהה בלתי מתפשרת, בלתי נתפסת, כמיהה מהולה בנאמנות חוצבת סלעים, אותה הנאמנות לאמת שלי.

כעסתי על התנהגותי זמן לא מבוטל, כעס על שאפשרתי לעצמי לקחת חלק באותה הסטטיסטיקה העלובה הזו, על שהעליתי חיוך רחב בפניהם של אותם סוקרים.

כמעט תשעים אחוז מהאנשים בעולם קמים מדי בוקר אל מציאות שאינה מתאימה להם. מציאות שנכפתה עליהם, לו רק ידעו הם כמה יש להם חלק ביצירת המציאות הזו - הם וודאי היו מלקים את עצמם ללא הרף. הם הולכים לעבודה בחיוך מאולץ, משרתים אנשים שלפעמים רומסים את כבודם, מגניבים אל השעון מבטים ללא הרף, כאילו מבקשים להמציא את השניות מחדש, כמהים להתאדות ולשוב לחיק משפחתם.

חלקם עם משכורת טובה, חלקם עם משכורת רעב, אבל רובם שבים לקן המשפחתי שלהם ומתקנאים באותם עשרה אחוז שהחיוך קורן מהם עוד בטרם יצאו מהבית, אותם אנשים שמתמסרים בעונג לשליחות שלהם, למקור פרנסתם, למקום עבודתם שמוקיר להם תודה על שבחרו בו, על שהבינו שזכות הבחירה נמצאת בידיהם ולא בידיו של הגורל.

לפני ארבעה חודשים, ניצלתי את זכות הבחירה הזו. הפחד לא הרפה ממני. נהפוך הוא, הוא רק טפח על פניי. משום מה, נדמה היה לי, שהחבר הכי טוב שלי - הפחד -  פתאום מפנה לי עורף, פתאום בוגד במערכת היחסים שנרקמה בינינו עם השנים. ניסיתי להקשיב, להתחבר אליו, לשמוע את שמבקש הוא לומר לי, ואז הבנתי דבר שכבר מזמן אמור הייתי להבין, הוא מבקש שאביט עמוק אל תוך עיניו, ואמצא שם את האמת ממנה התעלמתי.

ביום ההוא בו חתמתי כנס לראשונה, ביום ההוא בו עמדתי על הבמה ההיא, ביום ההוא בו הביטו בי שבע מאות זוגות עיניים בוהקות, באותו מעמד בו עמדו הם על רגליהם וביקשו להודות בידיהם, באותו היום ממש, חשתי כשחקן שזה עתה זכה בפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר. את התחושה הזו - אף משרה בכירה לא תוכל לתת לי. את הסיפוק העצום הזה - אף משרד, בכיר ככל שיהיה - לא יוכל להקנות לי. באותו יום הבנתי את הסיבה שהאל בחר בי. באותו יום בעצם התחלתי במסע עזיבה שנמשך שנה וחצי.

עזבתי.

עזבתי עשור מדהים. עשור בו לימדתי את עצמי את מה שאף מוסד אקדמי לא יכול היה ללמדני לעולם. עזבתי את בית חלומותיי אותו בניתי בשתי ידיי. רק האל יוכל להעיד על רמת ההעזה והנחישות שבה רכשתי אותו. פרוטה אחר פרוטה, מאה אחר מאה. עזבתי את מקום העבודה הבטוח שאפשר לי להחזיק אותו, להחזיק את עצמי. עזבתי רמת חיים גבוהה, בטחון כלכלי מובטח, פנסיה שלבטח היתה שולחת אותי לסיישל בימים בהם אבקש להביט בעיניה של האחת עמה ארצה להזדקן, האחת ש-לה אבטיח כי לעולם אוהב אותה, אכבדה, אחרוט חיוך נצחי על לבה, ואתעלס עמה תחת יחד ביישני.

עזבתי את הים האדום שחבק אותי בין גליו כל ערב מחדש. את השקיעות המרהיבות שהישרו תחושת רוגע ונועם בסופו של יום חשבונאי מטורף. עזבתי את היצורים המדהימים האלה, אותם נאהבים שחיוכם נחרט בנשמתי, שסיפור אהבתם לימד אותי עולם ומלואו, כמה הייתי רוצה להיות כמותם. להתעלס במצולות, באחד המקומות שנחשב פעם לאתר צלילה מרהיב ביופיו.

עזבתי את חבריי, את אותם האנשים שעדים היו לצעדים היותר גדולים שלי, לרגעי השפל והגאות, לשעות השקיעה והזריחה, אותם יקרים שדרך עיניהם למדתי על ערכה האמיתי של חברות נפש.

עזבתי את אחד המקומות היפים בעולם (הכל בעיניי המתבונן), את הקניונים וההרים שלימדו אותי להקשיב לרוח, להקשיב לשתיקה ממנה ברחתי שנים ארוכות. יש בה המון, באותה רוח שלימים גם ביקשה להכות בי ולהותיר עם כאב, אותו כאב שנחרט בלבבות של המבקשים לאהוב.

ביקשתי להמר על כל הקופה. כולה.

החיים הם אלה שדרבנו אותי לנצח במקום בו אחרים מבקשים להפסיד. עזבתי משום שרציתי להיות נאמן לעצמי ולדרך בה בחרתי. עזבתי משום שזו הדרך האמיתית, ואולי גם היחידה, לתעל את הכעס העצום שהיה בי בזמנו - אל מקום של הבנה, של השלמה.

היום אני מרוחק מאות ק"מ מהמקום בו הכל התחיל. הריח המשכר הזה, המתעתע הזה, המאיים הזה, המשתק הזה, הריח הנורא הזה של חוסר הוודאות, הוא ריח שמעולם לא הכרתי. ואולי בעצם הסנפתי אותו מהיום בו ביקשתי לעצמי זהות חדשה, הוא פשוט היה שם, כל כך ברור מאליו עד שהתעלמתי מקיומו.

אהבתי האחרונה הביאה לי מכתב וספר. "ספר החיים" אני קורא לו. ואולי רק בשביל המתנה ההיא, היה שווה לסחוף אותה עמי אל המקום ההוא. יש בו משפט שנחצב בתודעתי ואולי היה הוא הטריגר לאותה נאמנות בלתי מתפשרת לצעדיי מרחיקי הלכת:

"יהיו אשר יהיו האתגרים והמכשלות שיציבו בפניך החיים, זכור להביט אל ראש ההר, משום שבעשותך זאת, תביט אל  הגדולה. זכור זאת ואל תיפול ברוחך בגלל שום עניין, ולא משנה עד כמה חשוב הוא נראה, ואל תיתן לשום דבר, מלבד ראש ההר, להסיח את דעתך. זוהי המחשבה היחידה שברצוני להוריש לך...."    (אלפונסו אורטיז).

זוהי המחשבה היחידה שברצוני להוריש לכם. להוריש לך. לבי מוקיר לך תודה.

לטורים נוספים של אייל

לאתר של אייל סבג

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד