נכות היא לא מילה גסה / אייל סבג
29/06/2008
 
 

אייל סבגעד לפני עשור בערך, הייתי בחור מפוחד, חסר ביטחון, תלותי, עצוב, חסר זהות, בעל כעס רב כלפי האל שלמעלה ובעיקר קורבן לרשלנות רפואית בעת לידתי, שגרמה לנכות חמורה הקרויה בשפה המקצועית "Cerebral Palsy".

לגלוג הילדים בגן ובבית הספר היסודי, האצבע המושטת, הכינויים ש"הדביקו" לי, כל אלה גרמו לחסכים ולשאר השלכות שליליות אשר גרמו ל"נכות פסיכולוגית" שעם הזמן הפכה חלק מעולמי. חוסר יכולתי להשתתף במשחקי ההפסקות כגון : כדורגל, כדורסל, תופסת, מחבואים... כל אלה ושאר משחקי ילדות, רק העצימו את תחושות העצב והבדידות שאפיינו את יומי באותם זמנים.

לימים מאוחרים, בשעה שלרוב חבריי יש בנות זוג, מצאתי את עצמי מתוסכל בעיקר לנוכח העובדה שתחושות לגיטימיות שחווה נער מתבגר כגון: רגש, חיבוק, נשיקה, יחסי מין, ימי אהבה בצמח ועוד דברים טריוויאליים אחרים - טרם הפכו לחלק מנחלתי וזאת עקב הנכות הפיסית המאיימת. לצה"ל היה נורא קל "לנפנף" אותי עם תעודת הפטור מאחר ובאותה תקופה, המודעות לגיוס אנשים בעלי מגבלה היתה בשפל, וכך בעצם הפכתי להיות קורבן לפחדים, לרחמים העצמיים ולתפיסת עולם צרה אשר כלאה אותי כאסיר בבית הכלא שיצרתי לעצמי.

ביום סתיו סגרירי, בעיצומו של יריד ספרים, עיניי נתקלו בספר אחד אשר קרץ לי במיוחד. לאחר שישה עמודי קריאה בלבד, הספר עף לארון בבעיטה מאחר וסירבתי לקבל את השטויות שעליהם דיבר המחבר. ממש כשם שהוא עף לארון, כך גם הוא חזר משם, עף לארון שוב, וחוזר חלילה עד שהוא נקרא במלואו. עם הזמן, כאשר אימצתי לעצמי את השיטות וההוכחות הבדוקות שהוזכרו בו ולאחר שהתחלתי להאמין שאני ראוי למחר עשיר יותר ולשאר דברים טובים אחרים, הפך הספר לתהילים האישי שלי. שמו אגב: "כוחו של תת המודע" מאת ג'וזף מרפי.

לאחר שישה חודשים של מדיטציות, מחשבות חיוביות ויצירת מחר חדש בדמיוני, מצאתי את עצמי על מטוס לדרום אפריקה, בדרך למבחן האמיתי של חיי, מבחן בו בחנתי עד כמה רחוק אני יכול להגיע עם מוגבלותי ועד כמה גדול יהיה הנצחון עליה (אם בכלל). סנפלינג, רפטינג, טראקים בג'ונגלים סבוכים, מרחבים עצומים וחופש בצבע ירוק, כל אלה גרמו לי להבין עד כמה קטן המרחק בין הפחד לתעוזה. ישנו רגע מיוחד שנחרט בזכרוני ובו אני יושב על הר השולחן ב"קייפ טאון" לאחר כמה שעות צעידה ממושכות, נפעם מהנוף המרהיב שמולי ומבין שאי שם בתוך ראשי ישנו סוויץ' קטן שהיה אצלי עד אותו טיול במצב של "OFF" ועם סיבוב קטנטן בלבד העברתי אותו למצב של "ON" תמידי. באותו יום היה לי ברור שיום המחר כבר לא יהיה כיום האתמול.

עם שובי לארץ עברתי לאילת, למקום הכי רחוק בו אוכל לשמר את ניצחון הרוח על הגוף ואף להמשיך לטפח ולמהול מודעות אישית בחיי. מהר מאוד מצאתי עבודה, שכרתי דירה, רכשתי חברים, העשרתי את עולמי בדברים חומריים ורוחניים, התחלתי לנהל מערכות יחסים (מה שהיה עד אז בגדר חלום), רכשתי את בית חלומותיי, הוצאתי לאור תחביב ישן שהיה עצור בתוכי שנים (די.ג'יי באירועים פרטיים ובחופים קסומים, כאן מול הרי אדום), וכאשר הבנתי שאין כאן מקריות, כאשר הבנתי שמה שקרה, קורה ומן הסתם עוד יקרה לי - קשור במודעות עצמית גבוהה, בדפוס חשיבה אחר, בכוח רצון, באמונה, באופטימיות, ובדרך חיים "שונה" - התחלתי להרצות מול כנסים גדולים, להנחיל את תעצומות הנפש לרבים וטובים, ולהפוך "נכות" למפעל חיים.

לפני ארבעה חודשים תמימים, לאחר חזרתי מטיול במזרח, עזבתי את העיר שגידלה וחישלה אותי, עזבתי משרה טובה, משכורת מצוינת, פנסיה מובטחת, ועוד שאר דברים נפלאים ו-ודאיים וכל זאת לטובת הגשמת והרחבת מפעל חיי. עד שתלמדו להעז גם אתם, הרשו לי לומר לכם מס' מילים מעומק הלב:

חדלו מלהיות שבויים בעברכם, הפסיקו להאמין כי גורלכם נקבע מראש, התנערו מתחושת ה"קורבן", הפסיקו עם הרחמים העצמיים, קחו אחריות על החיים שלכם, טפחו מודעות אישית ואמצו אותה כדרך חיים. אם אני הצלחתי להפוך טרגדיה לניצחון, נכות לאיכות, גם אתם יכולים להגשים את החלומות היותר גדולים שלכם, אחרי הכול, זה הכול בראש או כמו שאמרה לואיז ל. היי "חוויותינו הם רק תוצאות חיצוניות של מחשבות פנימיות..."

עוד פרטים על מפעל חיי, כמו גם סיפורים אישיים ותגובות האנשים שנקריתי בדרכם, תוכלו ללמוד מאתר האינטרנט שלי: www.eyalsabag.com

בברכה,
אייל סבג

לטורים נוספים של אייל

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד