לראות בלי לראות / מוטי ברזילי
26/05/2008
 
 

"איך אתה יודע בלי לראות?" היא אחת מהשאלות שמלוות אותי לאורך השנים מאז אבדה לי ראייתי.

"איך אתה יודע שהמדבר איתך גבוה או נמוך?"

"איך אתה יודע שעברנו עכשיו ליד חנות ירקות?"

"איך אתה יודע שעברנו על יד בית קפה?" או "איך אתה יודע שעברה על ידינו אישה?"

כשאני מנסה להסביר איך אני יודע ושזה די פשוט, לא תמיד מאמינים לי.

איך שלא יהיה, אני מעדיף שאלות ומצבים כאלה, על פני ה"מה הוא אוכל?" של המלצרית במסעדה, וה"איך הוא רוצה להסתפר?" של הספר במספרה. או "מה כואב לו?" של הרופא. שהם שואלים את אשתי שמתלווה אלי.

אבל זה, כבר סיפור אחר.

הרשימה "לראות בלי לראות" היא נסיון שעשיתי, לתת תשובה ל"איך אתה יודע בלי לראות?"

מוטי ברזילי


לראות בלי לראות

רגע רגע, סליחה, תן לי להקשיב...

מצטער שהפסקתי אותך. אבל אתה יודע? אני יושב איתך כאן ואנחנו מדברים, ואני, אני גם מקשיב למה שקורה מסביב.

כן, אני יכול לשמוע אותך וגם להקשיב למה שקורה מסביב. ואם אני שומע פתאום איזה קול של משהו מעניין, אני מעביר את הריכוז של השמיעה שלי אליו.

אני גר כאן בבנין הזה בקומה השלישית. כמעט כל יום בסביבות השעה הזאת - מה השעה עכשיו? כבר אחרי 11 לא? - אני יורד הנה לבית הקפה. המלצריות והמלצרים, מושיבים אותי תמיד ליד אותו השולחן.

"יחס מיוחד"? לא, זה לא יחס מיוחד.

עד לפני עשר שנים, עבדתי כאן. הייתי מלצר ראשי ואחראי משמרת במשך יותר מעשרים וחמש שנים. וכולם מכירים אותי.

אני יושב כאן בפינה הזאת ומקשיב. שומע, מריח, ולפעמים גם חוטף שיחה עם מישהו שמתישב ליד השולחן שלי.

מה אני שומע ומה אני מריח?

הנה תשמע את מכונת האספרסו. שומע איך היא נוהמת ומגרגרת? כאילו מתלוננת כל הזמן. אבל עוד מעט, היא תגיע לפורקן. היא תנשוף נשיפה אחת גדולה וארוכה, ואחר כך תרגע. ומה שישאר מכל המהומה הזאת, יהיה הריח הטוב של הקפה.

אתה שואל אם אני מזהה אנשים לפי הקולות שלהם? ברור שכן. אבל זאת לא חוכמה גדולה וזה גם לא מעניין. מה שמעניין, הוא לשמוע את הקולות, בייחוד של נשים. לשמוע ולנסות לדמיין את הדמות מאחורי הקול הזה.

זה מעניין, מסקרן וגורם לי לריגושים.

לא שאני יכול להגיד שאני אוהב דווקא קול מסויים. שרק קול בעל גוון כזה או אחר, גורם לי להרגשה כזאת או לתחושה אחרת. מה שאני יכול להגיד, הוא שכשהקול המסויים הזה נשמע, אני מזהה אותו, ויודע שזה הוא.

ומה קורה אז? אתה שואל. אז אני מדמיין. מדמיין  ויוצר את הדמות: גובה, שיער, מבנה פנים, שפתיים, עיניים, צוואר, כתפיים, חזה, ידיים, גו, אחוריים ורגליים.

לפעמים, אשה יושבת כאן ליד השולחן כמוך, ואנחנו מדברים. ואז אני מבקש רשות, ואם היא מרשה לי, אני מעביר את אצבעות ידי השמאלית על פניה או מרפרף ונוגע בכתפה או בכף ידה. וזה מאוד אינטימי ומרגש.

הנה תראה, עברה כאן אשה עכשיו. היא לבשה שמלה, נעלה נעליים על עקבים גבוהים ודיברה עם מישהו. אני חושב, שגם אם לא היתה מדברת, הייתי יודע שהיא אשה.

בטוח שלבשה שמלה. הרגשתי את תנועת האויר כשעברה כאן.

אתה לא יודע שלעקבים גבוהים יש צליל אחר מאשר לעקבים נמוכים?

ואל תגיד לי, שלא הרגשת את ריח הבושם?

היתה לי גם תקופה -זה היה מזמן - שאני קורא לה  תקופת הכיסאות. זה היה בתחילת שנות ההתבגרות. אתה בטח יודע, השנים האלה של הסקרנות והחששות והמבוכות. של הלילות עם החלומות הרטובים והבושה.

אלה היו השנים של "המבול" ו"באש ובחרב" וגם "קוו וואדיס".

אני זוכר שקראתי את "קוו וואדיס," והיה שם קטע שתיאר איך השפחה היפה שמאוהבת באדונה האציל הרומאי, מעבירה את אהבתה אל הכיסא שעליו ישב.

אני לא מצליח להבין מה הרשים אותי כל כך בקטע ההוא. אני רק זוכר , איך בתקופה ההיא, הייתי מנסה לנחש ולפענח את מבנה גופן, אופין ותכונותיהן של נשים בוגרות או של הבנות מבית הספר והתנועה, לפי הצורה שבה ישבו על הכסא.

עם הבנות? שום דבר. אתה מכיר את הקטע של יונתן גפן, שבו הוא מספר איך התרגש והזיע כשפתח בפעם הראשונה את החזיה של החברה שלו?

אני, כמו רוב בני הדור שלי, רק הזעתי.

לטורים נוספים של מוטי ברזילי

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד