אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

טרזן היה אחת מהדמויות בנוף האנושי של צפת, כשהגענו לגור בה בשנת 1980.
היו לו סוס ועגלה, שעבד איתם בהובלות עבור המחסן המקומי של "תנובה."

לא הכרתי את האיש מקרוב. מעולם לא דיברתי איתו וגם את ההיסטוריה שלו - איך ומתי הגיע לצפת - לא ידעתי.

באחד הימים באחד המקומות, שמעתי פעם על האיש הזה. סיפרו שם, איך הוא נאלץ לעזוב את הבית לאחר שאשתו והילדים לא הסכימו לתת לו להכניס הביתה את סוסו האהוב.

הדברים האלה, נקלטו אצלי בזיכרון וכשקיבלתי בסדנה בה אני לומד, את המטלה לכתוב מונולוג של מישהו ששפתו עילגת, נזכרתי באיש הזה טרזן ובמה שסיפרו עליו.

טרזן, היא דמות דמיונית בהחלט, ואני לא יודע כמה ואם בכלל היא קרובה למציאות, אבל אני אוהב אותה.

את הרשימה הזאת אני מקדיש באהבה ובהערכה רבה, לכל העסוקות והעסוקים בימים אלה, ב"אטרף" של הנקיונות לקראת פסח.

מוטי ברזילי.

טרזן

בלילות האחרונים - הלילות של הימים שלפני ערב הסדר - שנתי לא טובה. היא לא שקטה והיא מופרעת ומוטרדת.

לא שהזיקנה, שאחד מסימני ההיכר שלה הם נדודי השינה, קפצה עלי פתאום חס וחלילה. או שמחשבות נעלות ורעיונות מזהירים מתרוצצים בראשי, מבקשים דרך לצאת החוצה ומטרידים אותה.

מן הנסיון אני יודע, שהסיבה לשינה הלא שקטה שלי, פשוטה הרבה יותר. וכדי שאמצא אותה - את הסיבה הזאת, אני לא צריך לאמץ את מוחי במחשבה שניה או בהרהור שלישי.

אני יודע, שכמו בכל שנה בזמן הזה, גם השנה, קולות הבכי של המרצפות המקורצפות, תחנוני הפנלים המגורדים, בקשות הרחמים של החרסינות המשופשפות וההבטחות של שמשות החלונות והדלתות, וההישבעויות שלהן בשם האלוהים שהן כבר נקיות, שעולים ובאים ומגיעים אלי מבתי השכנים, הם אלה שמדירים שינה מעיני, וגודשים את לילותי בסיוטי לילה נוראים.

אני גם יודע ומזכיר זאת לעצמי, שמחר ובימים הקרובים - עד ערב החג - כשאצא לרחוב, יכה בי ריחה הנוקשה וחסר החן והרחמים של האקונומיקה. וגם אצטרך לפקוח שבע עיניים ועוד אחת נוספת, כדי שלא אחליק באחת משלוליות מי הסבון שגולשות מפתחי הבתים ומציפות את המדרכות.

השנה אנחנו מארחים את הבת, הבנים והנכדים, ולמרות שאיזון השפיות נשמר בבית שלנו (אצלנו אין בכי ותחנונים ובקשות והבטחות והישבעויות של חפץ כזה או אחר, שמבטיח שהוא נקי ומבקש שיניחו לו), אווירת ערב החג מורגשת. גם אני תורם את חלקי למאמץ, ועוד מעט אלך להביא את ההזמנה מחנות הדגים: שני קרפיונים, שלושה בורי ושתי חתיכות של טונה לבנה. (זה מה שכתבו בפתק שנתנו לי).

בחוץ, מחכה לי יום חם, אביך ומעיק. עוד יום מאותם הימים שמזג האוויר ההפכפך של סוף חודש מרס, הביא.

שמים כבדים נמוכים ואפורים שתלויים על רכסי ההרים, דוחסים, דוחקים ומעיקים אל האדמה, אור סמיך וחיוור - כמעט חלבי - שמעמעם ומטשטש את הצבע הירוק החי של צמחיית האביב, ומרכך ומעדן את חזותם הנוקשה של בתי האבן הישנים ברחוב שבו אני עובר בדרכי אל חנות הדגים.

בגלל הפרשי גובה פני הקרקע שיש בין רחוב חב"ד ורחוב ברסלב, נוצר חלל גדול מתחת לתחנת הדלק שנבנתה בפינת שני הרחובות האלה. בחלל הזה נבנו שתי חנויות. חנות הירקות של רחמים עזרי, וחנות הדגים של שעיה בן שלום.

כשאני מגיע לשם, אני רואה על המדרכה, משני צדדיו של פתח הכניסה הרחב לחנות הירקות, ארגזי פלסטיק וקרטון מסודרים וגדושים בסחורה טריה וריחנית.

אני רואה את החלון המלבני עם הזכוכית הלבנה והאטומה שבחזית חנות הדגים. ואת דלת הכניסה שלצידו, שדרכה מסתננים החוצה עם ריח הדגים, קולות של מים זורמים, של יבבת מסור החיתוך החשמלי, ושל מילמולי האנשים שבפנים.

אני נכנס לחנות ומוסר לבנו של שעיה את הפתק עם הרשימה שנתנו לי בבית, ויוצא לחכות בחוץ שיכינו את ההזמנה. ואז אני רואה אותו.

איש גדול שעומד נשען על ערמת ארגזי ירקות ליד החנות של רחמים עזרי.
מכנסי החאקי הישנים והעבים שלו, מהודקים בחותלות על נעליו המהוהות.
חולצת עבודה אפורה בעלת שרוולים ארוכים עם שני כיסים גדולים על החזה, רכוסה עד הכפתור הלפני אחרון.
כובע בד עגול דמוי כיפה גדולה, חבוש לראשו והוא יורד על עורפו ומכסה מחצית מצחו מעל לגבותיו הבהירות.
פנים רחבות וצוואר עבה.

הוא מחזיק בידו כוס פלסטיק מלאה למחצה, ומחייך אלי בעיניו המואדמות.

"זה טרזן", אני אומר לעצמי ומתפלא. "הרי הוא מת ונפטר מן העולם לפני כמה שנים. אז איך זה שהוא כאן?"

"אני לבוא משם" אומר האיש, כאילו שקרא את מחשבותי, ומתוה עם הכוס שבידו תנועת קשתית מתעגלת משמאל לימין. "אני לבוא לחפש עבודה, אולי יש הובלה קטן בשביל טרזן?"
"כולם לדעת כאן מי טרזן", הוא ממשיך וגומע גמיעה קולנית מהכוס שבידו. "כבר ארבעים שנים כולם יודע זה".

"לפני ארבעים שנים", הוא אומר והופך באחת את הכוס אל פיו, "טרזן לא טרזן. לפני ארבעים שנים טרזן, שמואל.

לפני ארבעים שנים, שמואל לבוא באוניה בחיפו.
בחוץ מארץ, שמואל מכניקר של מנופים גדול.
שמואל לחפש עבודה בחיפו בנמל.יום ועוד יום ועוד יום. הרבה יום אין עבודה.
גם כן, שמואל ללכת בתל אביב לחפש עבודה. ללכת יום ועוד יום ועוד  יום. אחד חודש. עבודה אין.
שמואל בא בכאן לחפש עבודה, הולך אצל אדון מנהל תנובה.
אדון מנהל תנובה רואה שמואל גדול וחזק, אומר אדון מנהל לשמואל: אתה לעבוד אצלי. אתה לסחוב שקים גדול וארגזים כבד.

שמואל מתחיל עובד בתנובה. סוחב שקים הרבה וגם ארגזים.
אנשים רואים שמואל חזק הרבה, אומרים: אתה לא שמואל, אתה טרזן.

טרזן עובד הרבה, טרזן יש כסף, טרזן יש אשה.
אחר כך יש שתיים ילדים קטנים.

טרזן עובד עוד הרבה הרבה, טרזן לקנות עגלה וסוס ג'ורג'י.
טרזן וסוס ג'ורג'י ועגלה, לעבוד הרבה הרבה, לעשות הובלות.
סוס ג'ורג'י עוזר הרבה לטרזן בפרנסה. טרזן אוהב הרבה סוס ג'ורג'י. טרזן רוצה לשים סוס ג'ורג'י בתוך בית.

אשה וילדים, לא רוצים סוס ג'ורג'י בתוך בית.
אשה וילדים לגרש טרזן מבית.
טרזן וסוס ג'ורג'י גרים ב"חירבה" הרבה הרבה שנים.

אחר כך, סוס ג'ורג'י זקן, סוס ג'ורג'י חולה, סוס ג'ורג'י למות.
טרזן כואב הרבה בלב, טרזן יש בלב פצע גדול.
טרזן גם כן למות". הוא מסיים ומשליך את הכוס מידו.

מתוך החנות קוראים לי לבוא ולקחת את ההזמנה. אני נכנס פנימה, וכשאני יוצא לאחר רגע, האיש כבר לא נמצא שם. ורק כוס פלסטיק ריקה, מתגלגלת נעזבת על המדרכה.

במרחק, מאירה קרן שמש שהצליחה להבקיע דרך שכבת האובך, באור בהיר וחד, את בתי המושב על הרכס שממול. ולרגע נדמה לי, שאני שומע שעטת פרסות סוס מתרחקת מעבר לפינת הרחוב.

מוטי ברזילי
צפת, חול המועד פסח, התשס"ז. 

לטורים נוספים של מוטי ברזילי