שלכת של פילים / מוטי ברזילי
12/03/2008
 
 

איך פיל יורד מעץ? הוא עולה על עלה ומחכה לשלכת.

אני עומד ליד הבית ומסתכל אל שביל הגישה שעולה אלינו, שומע את נהמת המנוע של ה"שברולט" הישנה ומחכה לראות אותה מתפרצת ועולה אל החצר, חולפת ועוברת בין עצי השקד העוזרד והתאנה, כשהיא דורסת ומועכת בדרכה ערמות של עלי שלכת שנערמות על פני השביל.

האויר קר ויבש - ממש חד, אדמת החצר מרופדת בעלים חומים אדמדמים שנשרו מעץ המייש גדל המידות, ואני לא מצליח לעשות חשבון ולחשב כמה פילים היו יכולים להיות כאן עכשיו, אם על כל עלה שנשר, היה עומד פיל.

הקור צובט לי בלחיים ואני מעסה אותן בקצות האצבעות של ידי השמאלית. רק לפני כמה ימים התחילה השלכת וכבר כל כך קר, אני מתפלא. אני נזכר ב"עלי השלכת" של איב מונטן. כמה נקי ומהוקצע ואולי אפילו טיפ טיפה מלוקק הוא שר את זה, אבל חם, חם מאוד.

אצבעותי המעסות נתקלות בצלקת - בת 50 אני חושב, שבצידו הימני של סנטרי.

החצר נעלמת ואני מתרומם בתנועה סיבובית מתערבלת ונשאב למעלה. אני מרחף בצעדים רחבים ונטולי משקל דרך מחיצות של מרחקים וזמן, חולף ועובר בתוך תמונות קופאות של ארועים ומקומות, עד אל אותו הערב בקולנוע "אורון".

שוב אני שם, רואה את שורות פני האנשים המלבינים שכאילו צפים בחלל המוחשך, את הבמה ואת מה שעליה, את הילת אורות הזרקורים על רקע כיפת שמי הלילה האפלים ואותי, מנסה להאחז בשפת החומה ונופל. והתמונה חיה בהירה וחדה.

קולנוע "אורון" ומיקומו, היו קשורים לאחד מפרקי ההווי היותר אבסורדים והיותר הזויים בהיסטוריה של המושבה שלנו. אני מתכוון לשריפה של צריף תחנת מכבי האש.

הצריף הירוק של מכבי האש, עמד בצומת הרחובות חפץ חיים ואחד העם, בהמשכו של "השוק הקטן". לילה אחד פרצה בו דליקה והוא נשרף עד היסוד ומה שנשאר ממנו היו רק שלדי מכוניות הכיבוי השרופות. את תחנת הכיבוי החדשה שנבנתה מחומרים לא דליקים, סיימו לבנות כשהמושבה היתה כבר עיר. מיקמו אותה בסוף רחוב רוטשילד ועל ידה - ממש בקצה הכביש על גבול דרכי העפר שנשלחו כמו אצבעות ארוכות וגמישות אל תוך ים הפרדסים הירוק, בנו את קולנוע "אורון".

קולנוע "אורון" היה אמפי של קיץ, מערכת גדולה של כסאות עץ וברזל לא נוחים שגולשים בשיפוע חד אל במה ענקית ומוקפים בחומת לבנים גבוהה. היום אני חושב, שלמרות שהוא היה מבנה אפור וחסר חן, הוא היה לנו אז – בשנות החמישים המאוחרות ובתחילת שנות השישים – מין מקדש מעט לתרבות שהיווה מוקד משיכה לתושבי המקום.

בלילות הקיץ הלחים של שפלת החוף, היינו הולכים לשם לראות סרטי קולנוע ושבים הביתה רוויים מטל ומריגושים. בערבי שבת, התגנבנו אל צידה החיצוני של החומה, מטפסים עליה וצופים בהסתר במופעים שהתקיימו במקום.

ערב שבת אחד, כשהיינו תלויים כך על החומה  ומתחתינו על הבמה היתה רביעיית "שער הזהב" מתפוצצת באנרגיות אדירות של מקצבי מוסיקת נשמה שחורה ובתזמון מושלם של הרמוניות משגעות, גילו אותנו הסדרנים. הדרך למטה היתה קצרה והמפגש עם האדמה מהיר.

ה"שברולט" עוצרת לידי ואני ניגש אל תא המטען, פותח אותו ולוקח את שקיות המצרכים שהובאו מהסופרמרקט. רוקו מתרוצץ בבית בין החלונות ונובח בהיסטריה. למה הוא נובח כל כך? אני שואל את עצמי, יש פילים בחצר?

 

לטורים נוספים של מוטי ברזילי

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד