יושב וכותב / אייל בן סימון
24/03/2008
 
 

הנה אני יושב לי, בוהה במסך וכמעט נרדם, עד שהחלטתי לשים סוף לעייפות ולהתחיל לכתוב. הבנתי רק לאחרונה שאני מאד אוהב את זה. הכתיבה הפכה להיות חלק ממני, ובכל זאת אני מתעצל. אולי זה מזג האוויר המחניק שלוקח לי את כל האנרגיות. בכל מקרה זה לא יהיה מה שיעצור בעדי מלזרוק מעט חפירות נקודתיות לתוך הראש של חלקכם. או שלא.

העניין בכך שאזרתי את האומץ הבלתי מוסבר לכתוב טורים אישיים, הוא קצת שנוי במחלוקת. זאת אומרת, אני ממש לא הטיפוס שנותן לכולם להבין מה חולף לו במוח האפלולי ולפעמים כן, גם הלא יציב. פשוט תמיד הייתי אדם סגור, סוג של "אאוט-סיידר" בחברה ו"שתקן" כשזה נוגע למשפחה. ככה שנדרש מבחינתי לאסוף הרבה אומץ ובעיקר רצון לשתף את העולם הקטן במה שעובר לי בראש. בעיקר כאדם מוגבל פיזית לחלוטין, שלא מאמין בשום פנים ואופן שנולדתי ללא מטרה או לפחות להאמין שיש בי משהו קטן להעביר הלאה.

אז את ההחלטה הסופית להוציא את הטורים לפועל, קיבלתי על עצמי לאחר שנתקלתי לפני כשנתיים בטור האישי של רונן פורת, "יומן מחלה אופטימי" שהתפרסם בזמנו ב-ynet, על בחור שחלה במחלת ניוון שרירים (A.L.S). הוא בעצם גרם לי להבין שלכל אחד יש את החבילה הגדולה שהוא סוחב על עצמו, אך הנקודה היא שכשיש כוח רצון חזק, כלום לא יעמוד מולנו.

והנה קפצה לה ההזדמנות שלי, שוב, לכתוב ולהתבטא, בכמה מילים ממקלדת וירטואלית. המצאה פשוטה וגאונית.

האדם הקטן

תמיד שרתה בי התחושה שאני אדם קטן. קצת חסר חשיבות ביחס לעולם שלנו. בסדר, אז נלחמתי כל חיי על החיים עצמם, אבל הרי זה הוא דבר של מה בכך. אין כאן דבר יוצא דופן. אך בכל זאת צצו כמו פטריות אחרי הגשם, האנשים שטענו שיש בי משהו. יותר ממה שאני חושב. בתקופות קשות הם דאגו לעדכן אותי בכך שהמצב ישתפר, בתקופות דכאוניות, עודדו אותי ואמרו שאני לא לבד במלחמה. והרי אלו הם המשפחה התומכת, האחים, האחיות והרבה הרבה זאת אמא שלי. זה מעניין שדווקא את אלה שאוהבים אותך באמת אתה הכי שוכח להעריך. אולי זה מין מחסום רגשי. אף פעם לא יוצא לי באמת להודות לכולם על העזרה והתמיכה, למרות שבתוכי אני מודה לבורא עולם ששם אותי בדיוק במשפחה הספציפית שלי ובכך מודה ומעריך את המשפחה, אך כנראה שלא מראה את זה כלפי חוץ.

לכל אחד מסתבר יש את ההרגשה הזו של קטנות מול הכל, אך ברוב המקרים ישנם גם האנשים שיגרמו לנו לחשוב קצת אחרת. הרבה צעדים טיפשיים לאנושות שלמה, הם צעד גדול לאדם אחד.

אמונה חדשה

יכולתי לומר שתמיד הייתי אדם מאמין. תמיד חשבתי שאני מאמין, אבל הבנתי שזה לא היה מספיק. כי בינינו, היום כל אחד "ממציא" לעצמו אמונה משלו. יש אנשים ואני הייתי ביניהם, שלא יהססו להגיד "אני מאמין", אבל לא באמת הקדישו לזה מחשבה. אחרי הכל, האמונה הזאת נחשבת רק "כשצריך".

אתן דוגמא מעצמי. היו תקופות, למשל כשלא הרגשתי הכי טוב, אם פיזית ואם נפשית, רק אז הייתי אומר "ריבונו של עולם, בבקשה תעזור לי פה." אבל ככה ביום יום, היו אלף ואחד דברים אחרים שהעסיקו את המחשבות שלי. לאט לאט הבנתי שזה לא הולך ככה.

אם אני מאמין, אז למה אני לא עושה משהו שיוכיח את זה? זאת לא חוכמה תמיד לבקש בלי לתת בחזרה. זה בעצם גרם לי להרגיש סוג של נצלנות. כשהחלטתי להכיר יותר את התורה שלנו וללמוד דברים חדשים שלא ידעתי קודם לכן, הצלחתי להחזיר לעצמי ובעצם לבסס טוב יותר, את האמונה שלי באלוקים. צריך גם לציין, שבהרבה מקרים ישנה איזושהי תחושה שזאת שטיפת מוח או כפיה דתית והאמת אחרת.

עד כדי כך שאני בעצמי חשבתי על זה, חשבתי שאולי בעצם ההרצאות שאני מקשיב להן, אולי זאת שטיפת מוח איטית שלאט משנה אותי. אבל האמת היא שזה לגמרי לא כך. החברה שלנו היא זאת שיוצרת את הפער בין קבוצות שונות של בני אדם, ובדיוק בגלל הסיבה הזאת אנשים "מפחדים" להכיר את הצד השני, מפחדים בכלל להתקרב למהות שלהם.

מה אני אישית למדתי מזה?
שיש מישהו שרצה שאני אגיע לעולם הזה, ורצה לתת לי דווקא גוף "חולה".

אני לא סתם ככה "חי". אף אחד לא באמת סתם ככה חי. הגוף שלנו הוא הרבה, הרבה יותר מ-רק גוף. ואת זה אני יכול להעיד על עצמי והרבה אנשים במצבים פיזיים "לא תקינים" יוכלו לומר חד משמעית, הגוף זה לא מה שמשנה כאן. יש דברים מעבר לפיזיות, מעבר לחומר ועובדה שמבפנים אני רגיל בדיוק כמו כל אדם ואדם וזה אכן כך.
העניין הוא שאני נמצא בתוך גוף שכזה, אני רק נמצא!

זה אומר שהגוף הוא רק אמצעי שמכיל בתוכו משהו, מכיל בתוכו נשמה. לא חסרות היום דרכים להוכיח שנשמה ממשיכה להתקיים גם לאחר מוות פיזי של הגוף. והתחלתי להבין כמה שזה דבר מעודד ואפילו משמח.

זה משמח לדעת שזה לא הסוף של אף אחד, זה גורם לי להבין שיש משמעות הרבה יותר עמוקה לחיים שלי ושל כל אחד בעצם.

הגעתי לעוד מסקנה אחת, אבל חשובה עוד יותר, והיא שאני מסוגל להגיד פתאום שאני שמח שאלה החיים שלי ושזה הגוף שלי ושאלה הדברים שאני צריך לעבור בחיים. אני שמח שאלוקים נתן לי חיים ואם הוא נתן לי חיים, הוא גם נתן לי מטרה והמטרה הזאת היא להגיד תודה. להודות על הכל, על כל דבר הכי קטן שיכול להיות, על כל מיני קשיים שיש. ברגע שמצליחים לחשוב בצורה הזאת, פתאום מוצאים תקוות חדשות. ברגע שאני מבין שיש מעלי מישהו כל יכול, אני יכול להוריד מעל עצמי הרבה דאגות.

 

לטורים נוספים של אייל בן סימון

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד