אלקטרז / אייל בן סימון
13/02/2008
 
 

במקום הקדמה

שלום לכם. ברשותכם אני אציג את עצמי. אייל בן סימון, פסימי לשעבר שחושב שהוא מספיק כשיר להעביר כמה מילים על החיים.

כיום אני בן עשרים ואחת ועדיין לא משוכנע שמצאתי את עצמי.

החיים עם ניוון שרירים, או בשם הספציפי 'דושן', יכולים להיות לא קלים, במובן הלא כל כך עמוק של המילה. הרי עם שאלות של קל או קשה כולנו נאלצים להתמודד. אך למעשה רוב חיי נהגתי להסתכל בעיקר על חצי הכוס הריקה, אם לא כולה, ולכן לא ממש התייחסתי להתמודדות בתור פרמטר שיכול להיות מהנה במובן מסוים. אך מסתבר שלמטבע ישנם שני צדדים, וחוץ מזה כמה כבר אפשר להיות מדוכא? יש גבול לכל תעלול כמו שאומרים.

לגבש לעצמי גישה קצת פחות פסימית לא היה עסק פשוט, כי כמו שהשרירים שלי התנוונו, כך התנוונה לה היכולת לשמוח במה שיש. אך בניגוד לכוח פיזי, ליכולת הנפשית יש כוח רב יותר ויכולת יעילה עוד יותר לסדר את "סטיות התקנים" ולגבש שינוי בגישה.

אז היום אני כבר לא הולך, ואני לא מסוגל לגרד את האף או אפילו לנשום בכוחות עצמי, אני גם לא הטיפוס הכי מלא שקיים [כמעט משקל נוצה], אך האם כל הנסיבות האלה אומרות בעצם שנגמרו החיים?

לא. למעשה ההפך הוא הנכון. אני מאמין כי אלוקים נותן לנו ניסיונות שנוכל לעמוד בהם. גם כשניסיון החיים קשה, עדיין יישארו מספר נקודות אור באפילה. ממש כמו המנורות הזוהרות במסלולי הנחיתה בנמלי תעופה.

הבריחה מאלקטרזהבריחה מאלקטרז

את הגוף שלי הייתי משווה בצורה מסוימת לכלא בשר ודם. או אלקטרז אם תרצו. אך אין זה אומר שבכלא אין תנאים בדרך זו או אחרת. והרי כולנו "נכים" בצורה זו או אחרת. ממש אין זה משנה פיזית או נפשית, אז אצלי הנכות היא פיזית מסתבר (או שלא רק), אבל בינינו זאת התעסקות בקטנות. הרי ברור לי שמה שבפנים הוא מה שבאמת חשוב. תוכלו לקחת את האדם החזק ביותר, אהבה כוזבת אחת והוא נשבר לרסיסים. ואילו מנגד, תיקחו אדם פשוט וצנום, דחפו לו כל מיני בעיות רפואיות, ואם עושה לכם טוב קחו לו את שתי הרגליים ואולי את הידיים, אך האדם הזה יילחם בכל ולא ישבר. האדם הזה בעצם נמצא בכולנו, כל אחד ואחד.

אם כך, אני מהאלקטרז האישי שלי אולי לא אצליח לברוח, אך זה לא ימנע ממני להיות שמח ומאושר, שכן אלוקים נתן לי חיים. פעם אחר פעם, בעצם מאז יום הלידה הוא הוסיף לי משמעויות נוספות לתוך חיי, הנקודה היא לדעת להפוך את החסרונות ליתרונות, ובינינו, אף אחד לא מושלם.

שלכם,
אייל בן סימון.

הדפסהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד