אתר נגישות ישראל - עמוד הבית |
הרשמה לניוזלטר | English | عربي |
![]() |
אלקטרז / אייל בן סימון |
||||||||||||
13/02/2008 | ||||||||||||
|
||||||||||||
במקום הקדמהשלום לכם. ברשותכם אני אציג את עצמי. אייל בן סימון, פסימי לשעבר שחושב שהוא מספיק כשיר להעביר כמה מילים על החיים. כיום אני בן עשרים ואחת ועדיין לא משוכנע שמצאתי את עצמי. החיים עם ניוון שרירים, או בשם הספציפי 'דושן', יכולים להיות לא קלים, במובן הלא כל כך עמוק של המילה. הרי עם שאלות של קל או קשה כולנו נאלצים להתמודד. אך למעשה רוב חיי נהגתי להסתכל בעיקר על חצי הכוס הריקה, אם לא כולה, ולכן לא ממש התייחסתי להתמודדות בתור פרמטר שיכול להיות מהנה במובן מסוים. אך מסתבר שלמטבע ישנם שני צדדים, וחוץ מזה כמה כבר אפשר להיות מדוכא? יש גבול לכל תעלול כמו שאומרים. לגבש לעצמי גישה קצת פחות פסימית לא היה עסק פשוט, כי כמו שהשרירים שלי התנוונו, כך התנוונה לה היכולת לשמוח במה שיש. אך בניגוד לכוח פיזי, ליכולת הנפשית יש כוח רב יותר ויכולת יעילה עוד יותר לסדר את "סטיות התקנים" ולגבש שינוי בגישה. אז היום אני כבר לא הולך, ואני לא מסוגל לגרד את האף או אפילו לנשום בכוחות עצמי, אני גם לא הטיפוס הכי מלא שקיים [כמעט משקל נוצה], אך האם כל הנסיבות האלה אומרות בעצם שנגמרו החיים? לא. למעשה ההפך הוא הנכון. אני מאמין כי אלוקים נותן לנו ניסיונות שנוכל לעמוד בהם. גם כשניסיון החיים קשה, עדיין יישארו מספר נקודות אור באפילה. ממש כמו המנורות הזוהרות במסלולי הנחיתה בנמלי תעופה.
|
||||||||||||
|
||||||||||||