החלק הריק בכוס התרעלה / מיכאל פז
13/12/2009
 
 

חברי החרש-עיוור שלח לי שיר שכתב המתאר איך כשאיבד ראייתו עבר להנות מהאזנה וכשאיבד גם את שמיעתו, באו הספרים והריחות למלא את עולמו. מדובר בבחור אינטליגנטי ומרתק, שממלא את עולמו בעשייה מגוונת הכוללת כתיבה ומשחק תיאטרון. נכותו קשה בלי ספק ובמפגש הראשון איתו כמעט טבעית תגובה באמירת: "מסכן!" (נדירה תגובת חברתי נחמה שאמרה  בפוגשה אותו לראשונה: "איזה חמוד! מה שבהחלט מעיד עליו אבל גם עליה).

 

התבונן אדם משפל אדמתו אל על אל ציפור כנף קטנה בנסיקתה. מה נפלא הדבר, שכך תעופף לה בעוד הוא רתוק לקרקע כמשקולת. ודאי נמלא לבו קנאה עד, שטרח ומצא לו דרכים להינתק מהקרקע ולטוס במרומים.

הזכרתי רגש קנאה. כך נולדנו וכך גדלנו בלא יכולת לעוף ולכן, אין את הרגשת האובדן והמצוקה בגין כישור נפלא שהיה לנו ואבד. מי שנולד בלא חוש ראייה או שמיעה, עובר את ילדותו הרכה כשהעדר החוש החשוב היא מציאות חייו ובהדרגה הוא לומד להכיר מציאות זו ואת השלכותיה לגביו. בנסיבות רגילות מתפתחת בו סקרנות להבין מה בעצם יש לזולתו סביבו ואין בו וודאי, שככל שהבנתו מתפתחת, גובר תסכולו וכאבו על מר גורלו. יש בה בכוס חייו תרעלה ואת טעמה הוא חש יותר ויותר ככל שהבנתו מגעת.

 

עולם העטלפים הוא עולם לא חזותי. אין בו מראות כלל עבור כל בני מינם. כעטלף אינני יודע שקיימת ראייה ושיש בכלל מצב שמאפשר לקלוט בחושים עצמים על מאפייניהם השונים (צורה, צבע, בהירות) ועוד כשהם אי שם. אני, העטלף, מעופף לי ומנווט ללא קושי, נכנס למקומות חשוכים ואין בי כל מורא ממש כשם שהדג איננו ירא מפני המים ובעל-החיים  – מפני האוויר.

 

איננו יודעים אל נכון עד לאן מגעת הבנתו של העטלף את מציאות מגבלתו הטבעית. אצלנו בני-האדם קיימת מודעות הידועה לנו היטב ובהשוואה לזולתנו בן האנוש ולכל אשר נשמה באפו עלי אדמות – אנחנו יודעים היטב את "יתרונותינו" ו"חסרונותינו".

 

אז איך עורכים את המאזן?

 

קיימת הסכמה כללית, שטוב להיות צעיר ועשיר ויפה ובריא. ענין הצעיר עתיד לחלוף, זה לפחות בטוח. עשיר בנכסים חומריים זה לא רע, אלא, שעושר זה הוא רק מרכיב אחד בעושר הרצוי. על ה"יפה" כבר אמר עמוס עוז: "האירוניה, כמו החן, נמצאת בעיני המתבונן!" אז זה בכל זאת יחסי וגם אם יש הסכמה רחבה לגבי יופיו של אדם ודאי שהיא איננה מוחלטת.  אשר לבריאות:

 

נכות נתפסת בציבור כמחלה. גם כשאני בריא כאדם בריא (מה יתרון השור על האדם?) מרבים אנשים סביבי לאחל לי: "תהיה בריא!" בטון נושא תפילה. לאחל בריאות ודאי יפה תמיד ומנסיוני אני יודע, שזה אחד האיחולים החשובים באמת למי שאנו חפצים ביקרו. מה באמת יוכלו לאחל לנכה גם אם הם יודעים שהוא בריא? הרי אין לנו כינוי בשפה למי שאינו נכה. ניתן אולי לכנותו: "יש בו מתום" בהיפוך לדברי הנביא ירמיהו. בכל אופן, כבר עמדו זה מכבר על תופעת הפיצוי (קומפנסציה) כאשר איבוד אחד מחושינו "מחזק" את האחרים. כתבתי מחזק במרכאות כי אני סבור, שיותר משניתן לדבר על התחזקות החושים ראוי לדבר בחיזוק וחידוד הקשב. אין שמיעתו של אדם עיוור בהכרח טובה מזו של זולתו הרואה. האדם העיוור עשוי לפתח את הקשב שלו לחוש השמע כך, שלכאורה יחשב לטוב שמיעה מחברו הרואה. עם זאת, יש בהחלט אפשרות לפתח ולחדד את חושינו מעבר לפיתוח קשבנו אליהם. אנשים שאיבדו את ראייתם והניחו את אצבעותיהם על דף עם כתב בראיל, חשים בתחילה משטח של נקודות בלתי ממוינות. בעזרת תרגול ממושך יחסית הם מפתחים את סף ההבדל המישושי שלהם וזה מאפשר להם להבחין בקיומן של שורות ומילים ואותיות נפרדות זו מזו.

 

כל עוד מוכה הגורל שהפך נכה חווה את כאב האובדן הנורא ומעייניו בו, ודאי שאין בו פניות להפוך את הדף בספר חייו ולהמשיך בסיפורם המופלא.

 

אומרים, שהעשיר השבע לא מסוגל להבין מה עובר על העני הרעב. כעת נצטרך לנסות להחליט האם מאבד ראייתו או שמיעתו או שתיהן, למשל, הוא בגדר עשיר שבע שהפך עני רעב? או, שהוא יכול גם להיות עשיר שבע שהחליף את אוצרותיו ומזונותיו והוא עדיין עשיר שבע?

 

יש רק אחד שיכול להשיב לשאלות אלו בבטחון משכנע – הנדון עצמו! נכון, "אין הנחתום מעיד על עיסתו" אבל איננו חייבים להמתין לעדותו, די לנו לצפות בו אוכל את עוגת חייו ועל פי תאבונו ומיצמוצי שפתיו נעיד אנו שמול התרעלה שלגם מהכוס, יתרת הכוס נדמית בעיניו כצוף וכצפיחית בדבש!

 

 

לבלוג של מיכאל

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד