להשתייך כעיוור / מיכאל פז
31/08/2009
 
 

להשתייך כעיוור / מיכאל פז

כולנו מוטרדים רבות בשאלת השתייכותנו. עסקתי בסוגיה זו תחת השם: "להשתייך". כאן ארצה לבחון אותה לגבי קבוצה מסויימת בקרבנו ואת מידת הרלוונטיות למי שאינם נמנים עמה – תוכלו לבחון בעצמכם.
 
הנה מצב שכיח שפגשתי:
קורה משהו בקבוצה או במפגש שבעיקרו הוא חזותי והעיוור מרגיש מחוץ לעניינים. למשל,
נכנס מישהו ומגיבים רגשית ולוקח זמן עד שנודע לעיוור, מי נכנס ועל מה המהומה. או, מגישים מתנה למישהו והוא פותח וכולם מגיבים ומתיחסים והעיוור שביניהם ממתין כשאינו מחובר כל כך למתרחש עד שנודע לו מה
השי ומה בדיוק מלהיב את כולם.
 
דוגמה אחרת:
מתקיימת פעילות קבוצתית שמחייבת ראייה, למשל כאשר חברי קבוצה מציירים מודל; (לא תאמינו אבל כאן קצת נתקעתי! שהרי אפשר לתת לעיוור למשש את המודל ושיפסלו בחימר או פלסטלינה), אז להמחשה טובה יותר אביא צפייה במופע פנטומימה. על העיוור להעדר או להרגיש בחוץ.
עוד דוגמה:
נלהבים משחקן תיאטרון או מבדרן ומדגישים: "זה לא רק מה שהוא אומר ואיך שהוא אומר, זה ההבעות שלו!" ברור גם לעיוור שעיקר כישוריו של השחקן נצפים וכי "ראייתו" של העיוור בהסתמך על שמיעתו – היא חלקית ולא מושלמת. אולם, כמה מגוון ועמוק תופס העיוור המקשיב, רק הוא יודע וכמה הוא באמת מפסיד, איש אינו יודע. ברור, שהעדר הראייה גובה מחירים ומעניק רווחים, אלא שקשה ואולי בלתי ניתן להעריכםוהתוצאה בכל מקרה נוגעת להרגשת השייכות.
דוגמה אחרונה:
במהלך מסיבה או מפגש חברתי, יש שהאדם העיוור מגלה פסיביות ועומד או יושב במקום "קבוע" וממתין שיגשו אליו – לשוחח, להזמין לריקוד. זה לא המצב הטבעי הנובע מהעיוורון. זה המצב הטבעי הנובע מהאישיות. עיוורון אינו גורם הקשור בהכרח ליזמות. הוא עלול או עשוי להיות גורם, כאשר בעליו מעוניין בכך.
 
הדוגמה האחרונה נוגעת לשאלת ההשתייכות על רקע תפיסות מוטעות הרווחות בציבור ואילו הדוגמאות הקודמות לה, ממחישות מצבי חיים אליהן נקלע אדם עיוור, שבהן הוא עלול להרגיש יוצא דופן ולא שייך בשל הנסיבות באותם מצבים.
 
אני עוסק כאן ב"להשתייך כעיוור" ולכן, את החלק של העיוור בהשגת שייכות עליו ליטול לידיו. אפשר כמובן גם לבוא לקראת ולפעול לשייך, אם רוצים בכך. בטרם אקרא למישהו לצאת מעורו ולהטריח עצמו במשימה מסוג זה, די אם נניח ל"מצוות עשה" וניגע ב"אל תעשה":
על רקע הדוגמאות שהבאתי לעייל, בל נשכח, שגם לעיוורים יש סף-תסכול ומעט המתנה וסבלנות והבלגה עוד לא הזיקו לאיש.
אשר לנטילת יוזמה למנוע הרגשת אי שייכות, יש כאן עניין מובהק של המינון. אם עיוור נמצא בחבורה ומישהו שאולי המנהיג בה מבקש ליזום הבטחת שייכותו בה, זה דומה למה שאנו מזהים כהפגנת עודף בטחון עצמי המעידה על חוסר! בנסיבות מסויימות טוב לציין שבקבוצה נמצא אדם עיוור כשהדבר רלוונטי ואילו כשזה לא משנה לאופי פעילות או הפעלת הקבוצה – אין צורך בכלל להעיר על כך.
 
אדגים את שני המקרים השונים:
בכיתת לימוד באוניברסיטה יושב סטודנט עיוור. לכיתה הגיע מרצה אורח, שביקש שיכינו מקרן שקופיות בו בכוונתו להשתמש במהלך הרצאתו. אם המרצה המארח יסב את תשומת לבו של האורח לכך, שבכיתה יושב סטודנט עיוור, זה עשוי בהחלט להועיל. האורח עשוי בדבריו להתייחס יותר לתאור השקופיות וגם אם לא יעשה שום שינוי בהרצאתו, יוכל להבין שדברי הסבר הנלחשים לאזניו של הסטודנט העיוור ע"י שכנו, אינם בגדר אי האזנה להרצאה והפרעה, אלא מטרתם לסייע לעוד מאזין סקרן להתחבר טוב יותר למתרחש בכיתה.
לעומת דוגמה זו, נקח מקרה בו אותו סטודנט עיוור עומד באוטובוס בו לא הבחינו במיגבלתו ומי מהנוסעים מכריז בקול גדול: "תנו לאיש הזה לשבת! אתם לא רואים שהוא עיוור?!" במקרה כגון זה נוטל אדם יוזמה "מוגזמת" ומטרידה וגם אם רצונו לסייע ולהעניק נוחות ואולי אפילו – בטיחות, הוא פוגע יותר מכפי שהוא עוזר.
 
בהקשר לאחת הדוגמאות שהבאתי בראשית דבריי, הנוגעת להענקת מתנה לבעלת שמחה בחבורה בה נכחתי; אני זוכר ארוע בו ניגשה אלי מקבלת המתנה ופתחה אותה והגישה לידיי באמרה: "קודם כל אני רוצה להראות למיכאל". זה היה יפה ומתייחס אבל לא הייתי מצפה שמישהו ירגיש מחוייב לעשייה כזו בנסיבות דומות.
 
אין מקום לדבר, או אפילו רק לרמוז, על האשמת מי מהנוכחים במצבים שתיארתי. עצם הצגתם והעלאתם למודעות, עשויה, לדעתי, לתרום למציאת דרכים לצמצם את אי הנוחות ויציאת הדופן כהשלכותיה של המיגבלה. 

 

לאתר הרהורי פז של מיכאל


 
 
 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד