מאין כוחות לשאוב? מיכאל פז
14/04/2008
 
 

את הכותרת הזו לקחתי כמובן משירה של רחל שפירא "נחמה" בו הוסיפה וכתבה: "לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה".

"נחמה" כוללת לנחם ולהתנחם. אדם אינו יכול לתת מה שאין לו, זו אקסיומה. מוסכם על כולנו שאין יש מאין, לא אצלנו בני האדם. כמה קשה לתפקד כהורים אם לא זכינו להנות מהורים מעניקים. רק לאחר שהתקבלנו בכל חוסר האונים שלנו כפעוטות ע"י נציגיו של העולם, רק קבלה גדולה זו היא שמכשירה אותנו לקבל ולהעניק.

ואז, אנו גדלים ומתפתחים ופוגשים בעובדות החיים, שלעתים הן קשות ומכאיבות ומוחצות ודורסות. ואז זועק אחד: "אין מוצא!" ואחר: "מאין יבוא עזרי?"

לא נוכל להשוות את אושרו של האוכל 3 ארוחות יפות ביום לזה של אדם שחווה רעב ממושך ואז הגיע לשולחן ערוך כל טוב. אין לנו ספק, שהראשון הוא זה שצריך לראות עצמו מאושר, אבל ברור לנו לחלוטין כי השני הוא שעיניו ינצצו למראה המזון ולבו יגאה בשמחה ובאושר. השבע תמידית אכן אינו יודע להעריך מה שיש לו, ולכן למרות כל מה שיש לו הוא לא חווה חוויית אושר עילאי בזכותו.

כל אחד מאתנו נמצא במקומם של שני אלו בכל עת. מבחינות מסוימות מצבנו "על הפנים" ומבחינות אחרות "הלוואי על רבים אחרים!" קראתי פעם אימרה לפיה: "בכיתי שאין לי נעליים, עד שפגשתי מישהו שאין לו רגליים".

שאלתי עצמי: "ומה קרה אז?" האם רק הפסיק לבכות?

שוב ושוב מדגישים ש"הכל בראש", אנחנו הם הנותנים לדברים את המשמעות ולכן, איך שנבחר לראותם כך נתפוס ונחווה אותם. אם כך, האם עלינו לחדול מהמרוץ החומרי, המקצועי, המעמדי? האם די יהיה להושיב אנשים בסדנאות צחוק, בקורסים על חשיבה חיובית, בלימוד "הדרך אל האושר" וספרים מסוגו ואז נקודת המבט תוביל את כולנו לחיים טובים ומאושרים?

נכון, גדול כוחה של הרוח, אבל היא איננה בודדה במערך חיינו. הגשמה כוללת את החזון אך גם את הגשמי. לא נוכל להסתפק בהטפה ובנאמת כדי לתרום לרווחתם של בני אדם. אנו רב מימדיים ולכן גם המענים לצרכינו חייבים להיות מגוונים.

בובות הצונמיקה שילבו מעשה אומנות ויצירה עם שיווק ובניית מקור הכנסה. כך גם מפעל שוקולד בו עובדים פועלים המפגרים בשכלם. עוד דוגמאות מוכרות יותר ויותר ובהחלט – מרשימות.

ובכן: מאין כוחות לשאוב?

פרנקל הדגיש את חיפוש המשמעות. אדם חייב שיהיה לו בשביל מה או בשביל מי לחיות. הרגשת היותו מיותר היא סכנה גדולה. מי שממלא תפקיד בחברה איננו מיותר ולא צפוי שירגיש כך. זה פשוט וניכר במעניקים לזולתם; הם קונים בנתינתם שייכות ומשמעות. אבל, גם המקבלים מזולתם, מאפשרים לזולתם להעניק ועושים את המעניקים אסירי תודה על מה שמתאפשר להם לעשות ולהעניק.

לכן, מי שמצוי במערכת יחסי גומלין, לא ירגיש מיותר. רק מצב של בדידות וניכור חברתי קיצוני, רק מצב זה יוצר אדם חסר אונים ונואש. חלק מדרי הרחוב מצויים במקום הזה ולכן הם בסכנת חיים אמיתית.

נשאב אם כן כוחות ממגע אנושי; היכן שיש אהבת אדם חייבת להיות אופטימיות.

במקורותינו נצטוונו: "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי, כ"ד, 17) והרי כל שאיפתנו היא מפלת אויבינו. לא נצטוונו שלא להפילו אלא אפילו – להשמידו ("תמחה את זכר עמלק, מתחת השמיים לא תשכח" (דברים כ"ה, 19). אבל אין מה לשמוח, כי ההכרח להפיל אחר רק מעיד על כיעורו של עולמנו וזו ודאי איננה סיבה לשמוח עליה.  לא בכדי מובטחת לנו הגאולה בכך שנגיע לאהבת חינם.

 

מיכאל פז

לטורים נוספים שלי                     להגיגים נוספים באתרי

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד