הקשה הקל והקל הקשה / מיכאל פז
11/02/2008
 
 

מגבלה קשה יוצרת קושי הסתגלותי ניכר. יש להניח, שלא יהיה לנו ספק, שאדם קטוע יד עשוי להסתגל ביתר קלות למגבלתו לעומת קטוע שתי ידיים. בשני המקרים קיים הצורך להסתגל לחלק החברתי של היות מוגבל, כלומר, לצפיות הסביבה ותגובותיה. כן יש להסתגל לביצוע פעולות ותפקוד יומיומי למרות החסרים המשמעותיים בדוגמה שהבאתי.

נכון הוא, שבין המצב האובייקטיבי לבין תפיסת הנכה עצמו את מגבלתו והשלכותיה – קיימים הבדלים ניכרים בין נכים. למצב עצמו ודאי יש משקל כזה או אחר על תפיסת המוגבלות אולם נראה שמשקל משמעותי יש גם לגישת הנכה למצבו. פגשתי אנשים עיוורים שחוו את מגבלתם כאסון וטרגדיה נוראים ובמשך שנים חיו בתפיסה זו ואף ביטאו אותה. לעומתם אני מכיר בעלי אותה מגבלה של עיוורון מוחלט הן מלידה והן כתוצאה מתאונה, שהצליחו לראות במגבלתם מצב הדורש מאמץ הסתגלותי ניכר אבל אין בכוחו להשבית את אושרם ושמחת החיים שלהם.

במובן מסוים נוכחתי, שקלה יותר הסתגלותו של עיוור מוחלט, למשל בתחום הניידות, לעומת בעל שרידי ראייה שמאפשרים ניידות ברמה כמעט עצמאית. משתנה כבד משקל הוא התייחסות הנכה לתגובות הסביבה החברתית. חלק מבעלי שרידי הראייה מעדיפים לתפוס עצמם כלקויי ראייה ולא כעיוורים גם אם מבחינת החוק הם נכנסים להגדרת עיוור ונושאים תעודת עיוור ממשלתית. אם לא רואים עליהם שהם עיוורים, הפיתוי עז להעמיד פנים שהם אכן לא עיוורים.

אם הם מסוגלים למצוא את דרכם ברחוב בלא עזרת כלב נחייה או מקל, הם יעדיפו שלא להצמד למה שיזהה אותם פומבית כעיוורים. העדפה זו באה גם על חשבון בטיחותם, שהרי, גם אם אינם זקוקים למקל הליכה כדי לגשש את דרכם ולאתר מכשולים בדרך, המקל עשוי לסמן לנהגים ולעוברים ושבים, שהנה כאן אדם שראייתו לקויה והם נקראים ליתר זהירות בקרבתו. סביר שגם תוצע לו יותר עזרה בחציית כבישים או בעת שהוא מתקשה למצוא מען מסוים ברחוב כי ראייתו אינה מספקת לקריאת מספרי הבתים או שמות הרחובות. במובן זה מדובר כאן במצב "קל", שתוצאתו קשה.

לעומתו, העיוור המוחלט, שמתקשה למצוא דרכו ברחוב, יטה מהר יותר לאחוז מקל בידו או להעזר בכלב נחייה, שהרי מגבלתו ניכרת לעין ולא אמצעי הניידות האלו הם ש"מסגירים" את מגבלתו לזולת. במובן זה, יש שדווקא נכה זה עצמאי יותר ובוטח יותר בניידותו בחיי היומיום. כך ה"קשה" בעצם קל יותר.

אם נתרחק מעולם הנכות לעולם תוכן אחר, עולה בדעתי מצבה של אשה בהריון שעולה לאוטובוס והריונה טרם ניכר אולם היא נדרשה ליתר מנוחה וגם עמידה באוטובוס נוסע וודאי דחוס – בהחלט לא לטובתה. נכון, משאה הפנימי קל עדיין אבל הסיכוי שתזכה להתחשבות הזולת ולזכות קדימה, בהחלט קטן. מאידך, זו שהריונה ניכר, זו שיותר קשה לה מבחינת משאה, מצבה קל בהרבה מבחינת נכונות הזולת להציע לה מקום ועזרה.

בחזרה לעולם המוגבלויות והנכויות ניתן להתייחס גם למפגרים בשכלם ולחולי-נפש, שלא ניכר בחיצוניותם שום מום. במובן מסוים מצבם טוב וקל יותר, שהרי לא מצביעים עליהם ברחובות ומגבלתם ה"סמויה" איננה מזמינה הערות סטיגמתיות ועולבות. לעומתם, אלו שחיצוניותם דווקא מזמינה הערות כאלו, הם גם מי שזוכים ליתר סלחנות והתחשבות ואף הגנה של אנשים אכפתיים והגונים.

נחזור לעיוור המוחלט מול לקוי הראייה. שרידי הראייה הם בבחינת כישור ואף נכס, שניתן להציגו כמכשול ובעיה, אולם ניתן גם להפיק משרידי הראייה תועלת ורווחים שאינם עומדים לרשותו של העיוור המוחלט. השרידים החשובים האלו עלולים, כאמור, להוות מוקש בדרך הסתגלותו של האדם ועשויים מאידך לתרום לה רבות. כאשר לקוי הראייה משקיע את מעייניו ואת האנרגיות שלו בהתכחשות למגבלתו, הוא עשוי להרוויח מכך שיפיק את המירב מהשרידים האלו אבל תוך עשייה נמרצת הוא עצמו כובל את ידיו ומקשה על עצמו ולדעתי גם מסתכן שלא לצורך. ויתור על העמדת הפנים וקבלת המגבלה, מפנים את כל האנרגיות לשיפור התפקוד ומיצוי הקיים והתוצאה עשויה להיות מרשימה במיוחד.

כך, שוב ניתן להדגיש עד כמה תפיסת האדם את מצבו וגישתו – קובעים אולי יותר מאשר מציאותו ה"אובייקטיבית".

נרצה מאד שהקשה יהיה קל ככל האפשר ובטח נוכל לצפות לכך, שהפחות קשה יהיה אכן קל יותר.

מיכאל פז

לטורים נוספים שלי                     להגיגים נוספים באתרי

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד