תראה/תשמע! מיכאל פז
10/01/2008
 
 
הגדל

נשאלתי ע"י אדם שלקה בשיתוק מוחין, מדוע אנשים אינם סומכים על נכים? מדוע ההתייחסות למגבלתו היא כאל מפגר בשכלו, למרות שהוא ממש לא מפגר?

בשלהי שנות הששים של המאה שעברה, התגוררתי בדירת חדר בבני-ברק כשהייתי סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. לצביעת הדירה מצאו לי בעל מלאכה עם מבטא הונגרי כבד. במשך כל זמן עבודתו בצביעת הדירה פנה אלי ב"תראה, תשמע!" כלומר, רצה להסב תשומת לבי כמקובל ב"תראה" ואז כשנזכר שבעצם אינני רואה, הזדרז והדגיש: "תשמע!" זה מאד הצחיק אותי והנה אחרי כל עשרות השנים האלו עודני זוכר קוריוז זה.

בשימוש של עיוורים במושגים חזותיים עסקתי כבר תחת השם: "עיוורון ומושגים חזותיים". תכופות אני נתקל בהתייחסות אנשים אלי המעידה כי שכחו שאני עיוור ובצדק הם מציינים, שזו מחמאה. לפעמים גם מתנצלים על הטעות וזה כמובן מיותר.

נוח לגנות אנשים על עמדות ותפיסות שלהם, אלא, שבבדיקה עצמית הוגנת נמצא, שגם אנחנו איננו חופשיים מדעות קדומות ומתפיסות שאינן תמיד נאורות יותר. ישנם הפוליטיקאים, העיתונאים, השוטרים, העשירים, הנשים, הילדים, הערבים – שאמשיך?

הנטיה להכללות יש בה תועלת רבה בהקשרים שונים והמדע הפיק ממנה תועלת עצומה. דארווין למשל, לא היה מגיע לתיאוריות שלו וכך פרויד ועוד ועוד – אלמלא ידעו לצרף תופעות ולראותן ככללים. אבל נעזוב פילוסופיה.

מכך, שנגנה חולשות אנוש, לא נתחזק. נקשוט עצמנו תחילה תוך הבנה, שיש בה בנכות משהו שמאיים ומפחיד את זולתנו ופחד זה מקשה עליו להכיר אותה ואותנו מקרוב ולתת לה, לנכות, רק את הכבוד המגיע לה.

אינני צריך להיות חכם או ידען גדול כדי להסיק, שמי שכותב לי מיילים ושולח לי מאמרים שהוא מוצא באמצעות האינטרנט, הוא איננו מפגר בשכלו. נכון, לשיתוק המוחין יש השפעה על חיתוך דיבורו, על חוש שיווי המשקל שלו והשלכות נוספות, אבל לא מדובר במפגר בשכלו.

אין ספק, שדימויו העצמי של אדם מושפע מיחס הסביבה אליו וזה כולל כמובן בעיקר את סביבתו הקרובה (ראה "כוחה של אם" למשל).  לכן, חלק מאישיותנו מתפתח על רקע וכתגובה להתייחסות אלינו. כך למשל, אדם עלול להפוך מסויג חברתית על רקע הרגשתו שאיננו מקובל ואף – דחוי. כפי שציינתי, ההתייחסות אלינו יכולה לנבוע ממגבלת הזולת ובהחלט לא מרצון רע של מישהו המבקש לפגוע בנו. אין זה אומר שאיננו נפגעים לעתים. בכל אופן, כעס על האחרים וגינויים, לא יעשה אותם מסוגלים יותר לקבל אותנו ואת מגבלותינו. מה שעשוי כן לסייע זה למשל, שאנשים יפגשו יותר את אנושיותנו מאשר את מגבלתנו. אם לא נרתע מהם על רקע רתיעתם מאיתנו ואם נדע להתייחס אליהם יחס אנושי ופתוח, הם עשויים פשוט לשכוח שיש להם עסק עם נכה ולהרגיש אותנו כבני אדם רגילים לכל דבר.

אולי לא היה לי די נסיון חיים בתחילת שנות העשרים של חיי ולכן הצבע חזר שוב ושוב וקרא אלי: "תראה! תשמע!"

מיכאל פז

לטורים נוספים שלי                     להגיגים נוספים באתרי

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד