הדרת בעלי מום בהלכה ובממסד הדתי

12/02/2018
 
 
הגדל

מבוא

לפני כמה שנים פנה אלי שומר-מצוות מקהילה מבוססת בחו"ל עם סיפור על איסור כניסתו לבית כנסת עם כיסא גלגלים ממונע בשבת. מאוחר יותר התברר שלמעלה מ-90% מבתי הכנסת בישראל לא נגישים (לפי פרסום של במעגלי צדק, למשל) ונחשפתי לבעיות אחרות שקשורות ליחס של ההלכה והממסד הדתי לאנשים עם מוגבלויות. למרות שאינני רב או "תלמיד חכם", החלטתי לברר את הנושא ברמת ה"פשט" של הטקסטים בכתבי הקודש ובפרסומים אחרים. המאמר התפרסם לקראת הכנס וחי אחיך עמך (2008) ובסמוך לשבוע פרשת "אמור", שעוסקת באספקט של הנושא. בהמשך נעשה מאמץ לעדכן באירועים וקישורים רלוונטיים לנושא.

 

כדי לחזק את התחושה הלא נעימה בנושא, מגישים (ביוני 2012) ח"כ יצחק וקנין וח"כ משה גפני הצעת חוק פרטית שמעניקה פטור מהנגשה לישיבות על-תיכוניות. זה ינציח את מניעת השילוב של תלמידים עם מוגבלויות (במגזר הדתי) בלימודים ובתעסוקה מכובדת. ביולי 2012 ח"כ גפני התראיין ונשמע כנסוג מההצעה תוך אמירת אי-דיוקים ביחס להצעה המקורית, שעברה קריאה טרומית. על זה אפשר להזכיר את דברי הרמב"ם: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו... שנאמר: והגית בו יומם ולילה". ביוני 2017 מפרסם העיתונאי שחר אילן שההסכם הקואליציוני עם המפלגות החרדיות קובע "חובת ההנגשה במוסדות חינוך ששוכנים בבניינים שלא ניבנו במימון המדינה תחול בכפוף לקיום מקורות מימון מתאימים"...

 

לקראת חגי תשרי תשע"ב הרבנים הראשיים לישראל, הרב יונה מצגר והראשון לציון הרב עמאר, יצאו בקול קורא לראשי הקהילות ובתי הכנסת לאפשר "דרכי גישה נוחים" לבתי הכנסת במיוחד במועדים. במסמך מטעם איחוד בתי הכנסת האורתודוקסים אפשר לראות (בפעם הראשונה, למיטב ידיעתנו) את סמל הנגישות הבין-לאומי לצד סמל הארגון. כמובן שיש עוד הרבה מה לעשות בתחום הנגישות, אך חשוב שהמודעות לנושא מחלחלת עתה לכל בית כנסת אורתודוכסי בישראל. הנושא נדון בהרחבה ב"רשת מורשת" ב- 20.9.2011. ראש איחוד בתי הכנסת, מר אליעזר שפר, אישר את עובדת היעדר הנגישות (אפילו בבתי כנסת חדשים יחסית) ושזה לא רק עניין כלכלי. "איחוד בתי הכנסת" הכריז שוועדה ציבורית תבחר 5 בתי כנסת שיצטיינו השנה בהסדרי הנגישות, ותוענק להם תעודת הוקרה בטקס מיוחד. בהמשך יצאה קריאה דומה (עם רעיונות מעשיים) מטעם "יד שרה" (ארגון שנוסד ע"י הרב לופוליאנסקי). לא הייתה חזרה על ה"קול קורא" בחגי תשרי תשע"ג ותשע"ד ולא ראינו תנופת הנגשה של בתי כנסת...

כמעט בכל דיון בנושא מסיטים את תשומת הלב של השואל לתחום הסיעודי / טיפולי. אכן, החברה הדתית מצטיינת במתן הטיפול הרפואי הטוב ביותר לחולים ובדאגה לביטחונם ("לפני עיוור לא תשים מכשול"). המאמר הזה עוסק בשילוב בקהילה, הזדמנות שווה לחינוך מתאים, נגישות ובחירה לתפקידים בכירים.

הסחת-דעת אחרת היא הטענה שפסילת בעלי-מום (כלשון התורה) קשורה לעבודת המקדש (ראו "כלים שבורים" בסמוך לפרשת "אמור"). כפי שנראה בהמשך, הפסילה קיימת גם בנושאים שלא קשורים בכלל לעבודת-קודש. כדי למנוע טענה של הוצאת דברים מהקשרם, מובאים להלן ציטוטים שלמים, תוך הדגשת הקטעים הרלוונטיים לנושא הדיון. הקורא שלא מעוניין להתעמק מוזמן לדלג לסיכום.

שולחן ערוך אבן העזר סימן קל סעיף א: 

"אין לחתום בגט אפי' קרוב ונתרחק או מחותנים בעלמא (בסדר הגט בשם מהרי"ל). וטוב להדר אחר הסופר שלא יהיה קרוב לאיש ולאשה, אבל היכא דלא אפשר אין קפידא בדבר (מהרי"ק ק"ו). ולא יהא אחד מן העדים חשוד בעריות. ויש מחמירין שלא יהיה בעל מום..."

שולחן ערוך אבן העזר סדר הגט סעיף ב: 

 "גם אין לוקחים עד שהוא בעל מום".

שולחן ערוך אבן העזר סדר חליצה סעיף א: 

"מצוות חליצה בג' דיינים, אפילו הם הדיוטות, ובלבד שיהיו יודעים להקרות. ולכתחילה נוהגין שהחכם שבעיר עם שני חשובי העיר הם הדיינים. גם לוקחים השנים שמוסיפין, מחשובי הקהל; ושלא יהיו סומין אפי' באחת מעיניהם. ויש מחמירים שלא יהיה בהם שום מום".

תפא"י מסכת שבת פרק ו משנה ח: 

"ויוצאין בהן בשבת - דתכשיט דידיה הוא, והוא הדין חיגר או חולה שצריך מאד למקל, מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב, ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל"... (מג"א שם סקכ"ז).

  אתר "ויקישיבה" נותן הגדרה למושג " פיסח" ומשמעויות:

"נכה רגליים, צולע, חיגר.... בן סורר ומורה שהיו אביו או אמו פיסחים - אינו נענש, שנאמר (דברים כא, יט): "ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו", ודרשו: "והוציאו אותו - ולא פיסחים".הרואה פיסח - מברך: "ברוך משנה הבריות". במה דברים אמורים, בפיסח שנולד כך, אבל אם נהיה פיסח לאחר לידתו - מברך: "ברוך דיין האמת". ".

אפשר לטעון שבנים להורה פיסח פטורים (למעשה) מכיבוד אב ואם. הברכה "ברוך דיין האמת" נאמרת בדרך כלל על מתים ולכן האסוציאציה היא שמי ש"נהיה פיסח לאחר לידתו" חשוב כמת...

 

ב"מסכת נדרים" (פרק ט') אפשר למצוא את הציטוט המפורסם הבא:

 

"...ותניא ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים...". יש לא מעט פירושים שמנסים לרכך את ה"פשט" של הציטוט הנורא הזה, למשל בכיוון של רחמים ולא של הדרה.

 

ציטוטים מהתקשורת ומהאינטרנט

בתוכנית כלבוטק מ-2001 צילמו במצלמה נסתרת את הקשיים שנערמו בכוונה בפני זוג חרשים שבאו לרבנות כדי להירשם לנישואין. הרשם הקפיד להסתיר את פיו כדי למנוע קריאת שפתיים ומילמל בצורה שלא מאפשרת למי שיש לו שרידי שמיעה להבין אותו. כנראה שהרבנות לא ראתה בעין יפה הקמת משפחה ע"י זוג לקויי שמיעה, אם כי לא הייתה לה דרך למנוע את עריכת החתונה.

במאמר מבוא לסוגיות הצדק החברתי בהלכה ( הרב יובל שרלו, שבט תשס"ה) נאמר, בין השאר: "בית כנסת מתפאר בריבוי שיעורי התורה שבו ובאופי התפילה אך לא בשאלת הנגישות לנכים ולמוגבלים אחרים שכן נגישות זו לא הוגדרה בהלכה". הרב שרלו מוצא פער בין המשקל הגדול שנותנים הנביאים לענייני צדק וחסד לעומת מיעוט הלכות, פסיקות ועונשים ראויים בתחום הזה.

הרב שלמה אבינר כתב באוגוסט 2005: "למה, ידידי, אתה רואה הכל מושחת, הכל רע. יש סביבנו יהודים, יש ילדים בריאים, יש חברים טובים, אין פצצת אטום, אין מגיפות, יש לחם לאכול ובגד ללבוש ואפילו בית לגור. נכון, יש עניים ומובטלים, יש תכנית התנתקות ופצמ"רים, יש בעיות כלכליות ופגיעה בישיבות, יש מסורבות גט, יש נכים ויש חילולי שבת – אבל לא הכל שלילי". עצם קיומם של נכים (גם אם הם מתפרנסים בכבוד ומקיימים בית בישראל) מהווה צרה קשה כמו חילול שבת, "התנתקות", פעולות איבה ועוד...

נקודת אור אפשר למצוא במאמר של האדריכל שמואל חיימוביץ' על תכנון בית כנסת נגיש ביישובו. הכול טוב ויפה עד שמגיעים לסוף המאמר:

"מעניין לציין שלאחר זמן, נבחרו גבאים שמצאו לנכון לחלוק על תפיסת עולם זו וביקשו להעביר באסיפת החברים של עמותת בית הכנסת החלטה להקים בימה מוגבהת. הצעתם נדחתה ברוב קולות מרשים...". כל הכבוד על יושרו ואומץ ליבו של הכותב, שלא טייח את האירוע הזה. המשמעות של האירוע היא צורך בשכנוע לנגישות גם בקרב שומרי מצוות שאינם מוגדרים כחרדים.

יש דיון שמתחדש מפעם לפעם ביחס לאפשרות להגיע לבית כנסת עם כיסא גלגלים ממונע בשבת / חג. יש רבנים ומכוני מחקר שמוצאים פתרונות לשימוש בכיסא ממונע בשבת, למשל ע"י הפעלה מושהית (גרמא) או מכאנית, כך שלא יהיה קשר מיידי בין הפעלת לחצן או ידית ניהוג לבין ניצוץ חשמלי. ב-NRG התפרסם, בין השאר (ספט' 2007):

"חשובי הפוסקים החרדים הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שמואל הלוי ואזנר והרב נסים קרליץ הוציאו פסק הלכה חריף נגד השימוש בקלנועית בשבת. ובמודעה שפורסמה בשמם בעיתונות החרדית נכתב: "הנה לאחרונה שמענו שיש יחידים שאינם יכולים ללכת, ומקילים לעצמם לנסוע בשבת ברכב קטן שנוסע על ידי בטריה כמין אופנוע, ועל ידי היתרים שהמציא מאן דהוא, כאילו שיש איזה צד היתר בדבר. על כן הרינו להודיע בשער בת רבים שיש בזה איסור גמור וצריך למחות על זה בכל עוז ותעצומות, ומעשים אלו וכיוצא בהן סופם עקירת התורה ושומר נפשו ירחק מהם ומהמונם" ".

מודעה נגד שימוש בעגלת נכים חשמלית בשבתכדאי לשים לב שאין במודעות שום הצעה לפתרון הבעיה, כך שהמתקשה בהליכה יוכל להגיע לתפילה (אפילו בסיוע בני משפחה וחברים, עם כיסא גלגלים רגיל). ממקורות אחרים נראה בהמשך שמתירים הובלת כיסא לא-ממונע ע"י גוי... ראו גם התלבטות של הרב יעקב אריאל. באפריל 2013 מצטרף ה"ראשון לציון" הרב שלמה עמר לפסילה המוחלטת ע"י הרבנים החרדים. ברב עמר מצוטט כך: "כל מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת בלי זה יתפלל בביתו ביחידות, שאנוס הוא ופטור מתפילה בציבור... גם הרב עובדיה יוסף נדרש לסוגיה זו של השימוש בקלנועית בשבת, והכריע בה לאיסור...". הרב עמר מבקש מגבאי בתי הכנסת להקפיד על האיסור. ראש מכון צומת אמר בתגובה שרבנים אחרים התירו שימוש בקלנועית עם הסידור המיוחד של "צומת" ושהרב עמר מסרב להיפגש איתו.

באתר ישיבה אפשר לחפש פסקי הלכה לפי מילות מפתח, למשל "נכה". בחלק מהתשובות אפשר לראות התערבות בדרך שבה הנכה יוצא מביתו לבית הכנסת (לא רק איך הוא מגיע אליו):

"שאלה: 
שכני נכה 100% ונע רק בעזרת כסא גלגלים. מטופל ע"י נוכרי 24 שעות ביממה. בשבת, לצורך הורדת הנכה במדרגות, נעזר המטפל בזחליל שהוא מכשיר אוטומטי עליו מורכב כסא הגלגלים. ומורידו למטה. משם מובילו בכסא עד לבית הכנסת. בעוד כמה ימים יוצא הנוכרי לחופשת מולדת. השאלה היא האם מותר להוריד הנכה בזחליל בשבת ע"י שכן או בני הבית?

תשובה (הרב דוב ליאור): 
אם זה מופעל על-ידי חשמל אסור, ותארגנו גוי לפני שבת שיוריד אותו, ואם לא מצאתם גוי שיתפלל בביתו ביחידות".

חובת תקיעה בשופרעל תפילה בבית אפשר לראות את המודעה מימין (לחצו עליה להגדלה). אמנם הנוסח מדבר על "מחלה", אך סביר להניח שמדובר גם במגבלת ניידות קבועה. ברוח דומה מציעים ב- 2011 שירות "שופר נגיש" בבת-ים.

מודעת "במעגלי צדק" להנגשת בתי כנסת

עמותת במעגלי צדק ניסתה להרים את הכפפה (ב- 2004) ולקרוא להנגשת בתי-כנסת (לחצו על המודעה להגדלתה):

לכותב לא נודע על הצלחות רבות במסגרת הפעילות הזאת של "במעגלי צדק", אך בהמשך הם ניסו לקיים תפילות בחגים במבנים מאולתרים ונגישים. הפתרון הזה לא ראוי, לדעת הכותב. בעת כתיבת שורות אלה, נושא הנגישות נמצא בתחתית רשימת הפרויקטים של "במעגלי צדק".

פעילות חיובית, שצריך לעקוב אחריה, התרחשה בנתניה. מועצת העיר החליטה בסוף 2007 שכל הקצבה עירונית לבית כנסת תותנה בהנגשת בית הכנסת. יוזם ההחלטה הוא אזרח המוגדר בכתבה כחרדי רתוק לכיסא גלגלים, אך אפשר היה להבין שדחפו אותה דווקא חברי מועצה חילוניים. לחבר מועצה דתי לא הייתה ברירה אלא לומר: ''מדובר בדרישה צודקת והוגנת מאין כמוה ועלינו, כנבחרי ציבור וכמאמינים, לאפשר לכל אדם להתפלל''. ב 20.9.2011 הופיע פעיל הנגישות מנתניה, אברהם רואש, (בהמלצתנו) ב"רשת מורשת" בתוכנית שהוקדשה לנושא. הוא מנהל מערכה משפטית (שהצליחה חלקית) להנגשת בית הכנסת "היכל רפאל". עורך הדין של אברהם רואש האשים את הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה באי-התעקשות על חוקים שמאפשרים להן לכפות נגישות מ- 1972.

 

ב- 2010 נחנך בית הכנסת הנגיש הראשון בקרית ביאליק. גם כאן זה הצליח בזכות התעקשות ראש עיר חילוני (מר אלי דוקורסקי). בטקס חנוכת בית הכנסת, שנאמו בו (בין השאר) השר לשירותי דת, רב העיר ורב בית הכנסת, אף אחד לא טרח לציין את העובדה החשובה של נגישות בית הכנסת (למרות שישבו מולם שני תושבים בכיסאות גלגלים). התחושה הייתה שהנגישות נכפתה על בית הכנסת ולא באה מיוזמתם של פרנסיו.  לעומת זאת, בקרית מוצקין הממסד החילוני לא מיצה את האפשרויות לאכוף הנגשה בבית כנסת שביצע שיפוץ גדול. שם יש גם מחלוקת בין מתפללים שזקוקים להנגשה (או מאמינים בנחיצותה) לבין אלה שמעדיפים להשקיע את הכסף באולם אירועים, למשל. בעיית הנגישות נפתרה שם חלקית באמצעות שיפוע ארוך לאולם התפילה של הגברים בלבד.

 

צעד בכיוון הנכון התבצע בבית הכנסת "משכן זבולון" בקרית אתא. בית הכנסת הונגש (פרט לעזרת הנשים) ע"י שיפוע ארוך והוספת שירותי נכים. בחגים מקצים מקום למתפללות (שלא יכולות לעלות לעזרת הנשים) באולם התפילה הראשי. לפי אחד היזמים, הפרויקט מומן ע"י המתפללים בלבד.

 

אחד השיאים של האטימות ביחס למשתמשים בכיסא ממונע מתגלה, לכאורה, בבית הכנסת "מאיר יעקב" בנתניה. לפי הפרסום ב"כיכר השבת" (שבט תשע"ח), גבאי בית הכנסת ביטל רמפה שהייתה בכניסה לבית הכנסת כדי לחסום כניסת משתמשים בכיסא ממונע בשבת. עמדת רב בית הכנסת לא מוזכרת, כאילו גבאי הוא הפוסק האחרון...

 

הפסיקה המודרנית מכבידה גם על לקויי שמיעה (בימי כתיבת התורה, התלמוד ו"שולחן ערוך" לא היו מכשירי שמיעה). באתר מכון שלזינגר מובא הציטוט הבא בעניין שימוש במכשיר שמיעה בשבת: "...ומכשיר שמיעה, אסור לצאת אתו למקום שאין בו עירוב, כי אין עליו שם מלבוש (אם הוא נמצא בכיס) ונחשב הוא למשא... ואם המכשיר כולו נמצא בתוך ידית של משקפיים, יש מתירים לצאת במשקפיים אלה גם למקום שאין בו עירוב, ואילו אחרים אוסרים לצאת במשקפיים אלה... ". גם לקויי ראייה זוכים להתייחסות: "סומא, אסור לו לצאת במקל... היינו חוץ לעירוב, והטעם דעצם הליכתו אפשר לו לילך בלי מקל ואינו נוטלו אלא ליישר פסיעותיו...", אך בהמשך יש הקלות, כולל בנושא כלב נחייה. אגב, יש בעיות הלכתיות עם מכשירי שמיעה שאינן קשורות לשמירת שבת וחג, כפי שניתן לראות בפרסום על כנס של "שמעיה" ב- 2011. הצד החיובי בסיפור הוא הכרה בחשיבות מכשירי השמיעה לילדים לקויי שמיעה: "ילדים לקויי שמיעה שוב לא היו חריגים, והשתלבו במשפחה ובמערכת החינוך".

 

בטבת תשע"ב התעורר אספקט מעניין של הכנת כלב נחייה לליווי עיוור. חלק מתהליך האילוף הוא אימוץ הכלב ע"י משפחה אומנת שתתרגל אותו בכל הנחוץ לתיפקוד ביום-יום. אצל עיוור שומר מצוות הביקור בבית הכנסת הוא חלק מהשגרה. הנושא נדון באתר "כיפה" ועיקרי התשובה של הרב יובל שרלו: "פיסקת הרב פיינשטיין אינה על בית כנסת שנבנה "על תנאי", אלא היא נעשית לאור קביעת ההלכה שכל בתי הכנסת שבחוץ לארץ על תנאי הם בנויים. וגבי הארץ אמנם לא פירש, ומשמע לכאורה שיהיה אסור, אולם הקורא את התשובה כולה מוצא גם צדדי היתר בעניין, ויש לזכור את מה שהוא כתב בסוף שעדיף שישב העוור ליד כניסה עם כלבו." הרב שרלו מפנה למאמר מפורט יותר של הרב שי פירון בנושא. בין ראש השנה ליום כיפור תשע"ד יצאה הוראה מפורשת של רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ' לא להכניס כלבי נחייה עד הכותל ורחבת התפילה הצמודה. מציעים לעיוורים "איחסון" של הכלב וליווי עד הכותל. ראו תגובה של ח"כ קארין אלהרר ואחרים.

ובחזרה למוגבלי ניידות, באותו דף אפשר לקרוא: "קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו... וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת, אין יוצאים בהם בשבת...". זו דוגמא להכבדה שלא נוגעת לתפעול מכשירים חשמליים בשבת.

בנושא שימוש במכשירי שמיעה בשבת יש עוד דעות. הרב שמואל שפירא, רבה של כוכב יאיר מתיר (בתנאים מסוימים). "הסיבה להיתר היא, מכיוון שאין בזה יצירה חדשה ולא תיקון כלי".

הציטוט הבא מאתר מכון שלזינגר הוא ארוך, אך מדגים את הירידה המוגזמת לפרטים:

"מה דינו של נכה שאינו יכול ללכת בכוחות עצמו ויש צורך להסיעו בכסא גלגלים מחוץ לבית? אם אין עירוב במקום, ... מותר להסיעו בשבת ע"י נוכרי לבית הכנסת... . ואם יכול הנכה לסובב בעצמו את גלגלי העגלה, מותר לומר לנוכרי, ... להסיעו בכסא גלגלים, ובתנאי שהכסא תנוע ע"י שניהם ביחד, דהיינו שהנוכרי יסיע את הכסא ובו בזמן יסובב הנכה את הגלגלים, ודוקא באופן שהיהודי והנוכרי עושים פעולתם באופן שכל אחד יכול לעשות לבדו.... ובמקום שיש עירוב מותר להסיעו אפילו על ידי יהודי. אמנם עיין ב"שרידי אש" שמתיר ע"י עכו"ם דוקא ורק לבית הכנסת אבל לא לשום מקום אחר, וזה משום שנעשה חריץ בקרקע .... ובכל מקרה יזהר מאד שלא להפעיל את המנוע החשמלי המחובר לעגלה כי אין לדבר כל היתר. יהודי לא יסיע את הנכה בעגלתו .... כל שמותר נוכרי להסיע את העגלה במקום שאין עירוב, או אפילו החולה בעצמו מותר להסיעה, יוציאו מן העגלה כל דבר שאינו צורך הישיבה בעגלה (אבל הכר שיושב עליו, הרי הוא טפל ליושב בה ומותר להוציאו בעגלה, ..., והה"נ הכר שיושב עליו לנוחיותו), .... מי שאי אפשר לו ללכת כלל ללא קביים, וגם באמצעות הקביים אי אפשר לו ללכת לבית הכנסת בגלל שהוא רחוק מביתו, מותר לו לומר לנוכרי להוליכו בכסא גלגלים בכרמלית או אפילו ברה"ר, כי כיון שיכול ללכת עם הקביים, שייך לומר בו "חי נושא את עצמו". ואם מותר לו גם לשים את הקביים בכסא כדי שיוכל להשתמש בהם ללכת אח"כ מחצר בית הכנסת למקומו בתוך בית הכנסת, יש מתירים, ויש אוסרים".

ביוני 2012 מתקבל חיזוק לעמדה המוצגת לעיל מהבטאון "יום ליום עונג שבת" של ש"ס. הוא מצטט את הרב עובדיה יוסף "חולה ברגליו... שיושב בכיסא גלגלים... מותר לו לצאת על כיסא גלגלים לבית הכנסת בשבת על ידי גוי במקום שאין בו עירוב".

 

אתר "מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה" מתלבט (עם נטייה להתיר) אפילו בזכות של מי שנאלץ להשתמש בקטטר להגיע איתו בשבת לרשות הרבים ולהשתתף בברכות מסוימות:

"לגבי היתר היציאה בשבת לרשות הרבים עם קטטר לאיסוף השתן, העלו הפוסקים שיקולים פסיכולוגיים: "…כוונת מניעת הצער הנפשי מהריח הרע שיגיע לו וכן מניעת הבזיון והעלבון מהבריות שקולים הם לא פחות ממניעת כאב וצער מגופו, ונחשב על כן כלובשו להגנת גופו הוא עצמיותו ולכן גם התוס' ודעימי' יודו דבכה"ג שפיר הו"ל זה לו תכשיט כשאר תכשיטים... [שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד סימן נ"ח]".

 

יש פרק שלם בנושא של עילות לביטול נישואין או שידוך אם התגלה מום שלא דווח עליו לבן הזוג השני. דוגמא: "החובה היא גם על האב או האם לגלות מומים או מחלות של בני ביתם... אשה מגמגמת, הרי זה מום לבטל שידוכין". אכזריות החברה החרדית בקטע הזה מודגמת בסרט הקצר "אחותי את" (אשרת מאירוביץ', 2010) שמספר על קושי למצוא שידוך ראוי לבחורה בריאה ומוכשרת שלאחותה יש תסמונת דאון.

 

ב- 7.6.2015 מתקיים דיון ארוך ברדיו החרדי "קול ברמה" בנושא הנגשת סמארטפונים ללקויי ראייה. מסתבר שיש אפלקציה שפותחה בישראל שמשתמשת בזיהוי קול ובטכנולוגיות אחרות שמנגישות פונקציות רבות של המכשיר ללקויי ראייה. הבעיה היא שהאפליקציה (בגרסתה הנוכחית) זקוקה לחיבור לאינטרנט, וזה אסור בטלפון "כשר". התראיין גם נציג חברת "נתיב" שבודקת את המכשירים ומעניקה להם "כשרות". כנראה שהעניין "תקוע" אצלו כמה חודשים ובינתיים נמנע מציבור לקויי הראייה במגזר החרדי אמצעי הנגשה חשוב מאד. לפי אתר "נתיב", ההיתר לשימוש בסמארטפון "מוגן" הוא לצרכי עבודה ופרנסה בלבד.

 

בפברואר 2016 מכריזים חגיגית על הקמת בית הכנסת הראשון לאנשים עם מוגבלויות בדרום הארץ. מהכתבה ב"יתד נאמן" אפשר להבין שבית הכנסת נמצא במרכז תעסוקה של "עלי שיח" באשדוד בניהולו של הרב עזרא שור. זה פתרון לתפילה (כנראה לא בשבתות וחגים) עבור אנשים עם מוגבלויות, אבל בהפרדה מבתי הכנסת האחרים...

 

במאי 2017 מפרסם הרב ברוך אפרתי "הרהורים על כהונה ועל נכות" ("ערוץ 7"). העתוי קשור שוב לפרשת "אמור" ולפסילת כהנים בעלי מום מעבודת בית המקדש. הרב מציע שבבית המקדש השלישי כהנים בעלי-מום יקבלו העדפה מתקנת ויועסקו מחוץ למקדש בעבודות מותרות כגון "השקיית מי סוטה" ו"עגלה ערופה"...

 

באוגוסט 2017 מתפרסמת קריאתו של אליעזר שפר, יו"ר "איחוד בתי הכנסת והקהילות בישראל", להקצות מקומות מיוחדים למתפללים עם מוגבלויות ולדאוג לכניסה נגישה. מר שפר מצוטט כך: "כדי שיהיו שני מקומות לנכים בבתי הכנסת מתחייבות תקנות. הגענו למצב שאין מעמד לבתי הכנסת בתוך החוק. אין חיוב להשאיר למקומות לנכים. ככל שאני מזדמן לבתי כנסת ברחבי הארץ, חוץ מקיבוצים וישובים שמודעים לנגישות אין גישה לנכים וקשישים לבתי הכנסת". יש בדברים האלה צביעות גדולה, כי בית כנסת הוגדר כ"בניין ציבורי" שחייב בנגישות כבר בתקנות התכנון והבנייה מ- 1970, כלומר לפני חוק השוויון! בנוסף, בתי כנסת חדשים שנבנים בערים הגדולות הם נגישים לפי דרישת העירייה (המסתמכת על החוק והתקנות), לא לפי דרישת הקהילות...

 

בנובמבר 2017 מתפרסם בבטאון "מקדש מעט" מכתב של גבאי בית כנסת מאשדוד. כותרת המכתב: "מלחמת ההנגשה". הגבאי יחזקאל אורשלמי כותב, בין השאר: "אין לנו יכולת לעמוד בזה. אם המדינה רוצה וכל כך חשוב לה הנגשת נכים, שתתכבד ותסייע בהנגשה זו... אנשים ממעטים לתרום לשם כך, הם מעדיפים דברים יותר מוחשיים ושימושיים לטובת הכלל...".

 

 

סיכום

מהציטוטים, משיחות עם אנשים, מניסיון אישי ומתלונות מצטיירת תמונה בעייתית בכל הנוגע ליחס ההלכה היהודית לאנשים עם מוגבלויות. שוב, לא מדובר על סיעוד וטיפול רפואי אלא על שילוב בחברה, בתפילה, בלימודים ובמנהיגות. כמעט בכל נושא נמצאים רבנים שמקילים או מעלימים עין, אך מי ששייך לקהילה אורתודוכסית מסוימת ומעדיף להימנע מ"מרד", כבול לפסיקות של רבני הקהילה, שרובם מחמירים עדיין. זה נכון אפילו לגבי אביזרי עזר לאנשים עם מוגבלויות, למשל מכשירי שמיעה ופרוטזות.

דוגמא לפסיקות שונות היא השימוש בכיסא גלגלים ממונע בשבת (כולל הגעה לבית הכנסת). מכון "צומת" מציע ערכת הכשרה של קלנועית לשבת, הוצאה לא קטנה עבור "בעל המום" או מי שמסייע לו. יש רבנים שפוסלים את הפתרון ומגדירים אותו כ"חילול שבת בפרהסיה". הפתרון המקובל על חלקם הוא הסעת האדם בכיסא גלגלים רגיל ע"י גוי. בכך הם מעצימים את התלות בעובדים זרים, שיש לה תופעות לוואי לא רצויות.

 

לקראת חגי תשרי תשע"ב יש קריאות מעניינות של הרבנים הראשיים, של "איחוד בתי הכנסת" ושל "יד שרה" להנגיש את בתי הכנסת בחגים. ברור שלא יבנו מעליות ורמפות בשבוע שלפני ראש השנה, אך הקריאות עשויות לייצר אווירה הרבה יותר חיובית כלפי שילוב אנשים עם מוגבלויות. במבט לאחור (למשל בחגי תשרי תשע"ד) לא רואים התקדמות...

 

בהקשר הספציפי של נגישות בתי כנסת, הכותב לא מאמין שהיעדר הנגישות הוא מקרי או תוצאה של קשיי תקציב. בחלק מבתי הכנסת יש חיפויי שיש, גופי תאורה יקרים, ריהוט משובח ועוד, כך שקשה להאמין שהכסף נגמר דווקא כשהגיעו לתכנן ולהקים שיפוע ושירותי נכים. המצב חמור במיוחד בעזרת הנשים. קשה לא לחשוב על האפשרות שהממסד הדתי מעדיף להרחיק מעיניו את בעלי המום, כלשון המקורות, כי נוכחותם עלולה לעורר תהיות ביחס למעשי השם שברא אותנו בצלמו... אם השילוב של מתפללים עם מוגבלויות היה חלק מההלכה או המסורת, כל בתי הכנסת היו נגישים בלי קשר לחוקי המדינה!

לסיכום, יש מקום לדיון אמיתי בנושא ללא טיוח, תוך שיתוף כל הזרמים ביהדות.

 


 

קישורים ומידע נוסף

 

       

      לטורים נוספים בנושא:

       

      יחס ההלכה אל הנכים / שקדיה כהן

      איך גיליתי את השקפת עולמי ולמדתי לחיות איתה / בועז א.ה.

      היהדות כמקל הליכה / שקדיה כהן

       

      "יחס ההלכה אל הנכים" - מפי הרב שלמה אבינר / שקדיה כהן

       

      "על שתי רגליים" - הרב שי פירון

       

       

       

      הדפסשלח לחברהוסף תגובה
      עבור לתוכן העמוד