הדרך להנגשה עוד ארוכה / מירית אליהו
14/12/2006
 
 
הגדל

הדרך להנגשה עוד ארוכה. מאת: מירית אליהו

החזרה ארצה מלונדון המונגשת לא הייתה קלה. ואז באה אכזבה נוספת. בסיום הלימודים, בצהרי יום ששי, קיבלתי הזמנה לאסיפת הורים, שתתקיים ביום שלישי הקרוב. הדבר הראשון, שעלה בראשי, היה: "מי תהיה פנויה לתרגם לי?" אנשים שומעים אינם מוטרדים מדברים כה טריוויאליים, אבל תרגום הוא חלק אינטגרלי בחייהם של אנשים חרשים, שצריכים ללכת לרופא, לשוחח עם פקיד הבנק או לבדוק משהו עם סוכן הביטוח.
 
כעסתי קצת על הגננת, שלא באשמתה, על כך שההתראה קצרה מדי. נכון, היא מאד מתחשבת, נחמדה ומשתדלת, אך כאדם שומע היא לא תבין אף פעם עם מה אני צריכה להתמודד.

בתחילת השנה שעברה הצגתי את עצמי בפני הגננת החדשה, והסברתי לה שאני חרשת, שיש לתקשר איתי בדרכים מסוימות, והשארתי לה מספרי טלפון, שבהם היא תוכל להשיג אותי. היא כבר מיומנת  בלסמס לי, כשרוצה לדבר איתי.

ובכל זאת, לעתים היא שוכחת שיש ליידע אותי בעוד מועד לגבי פגישה מתוכננת. ומעבר לכך, נראה שהתרגום עצמו מפריע לה. כך, למשל, במסיבת חנוכה היא לא אהבה את העובדה שהמתורגמן מתרגם את השירים בעמידה ולא בישיבה. המרחב ותשומת הלב, שהוא משך, הפריעו לה במקצת, והדבר ניכר בוויכוח שהתלהט בינה לבינו. היא דרשה שיישב, והוא התעקש לעמוד. כשהערתי לה, היא השיבה, "אל תדאגי, תשבי לידי ותקראי את השפתיים שלי. אדבר לאט בשבילך".

מובן, שאין זה פיתרון נאות. לאור כל זאת, החלטתי שלא להגיע לאסיפה, ולא לחוש שוב את התחושה הלא נעימה של ישיבה בחדר מלא הורים, המנהלים ויכוחים רמים, ואני מפספסת הכל ולא יודעת מה קורה. במיוחד מטרידה אותי העובדה, שאינני יכולה לדעת מהו "האני המאמין" של הגן, ולכן אינני יכולה להיות הורה פעיל ותורם. ברור, שאני מרגישה מוחלשת יותר ויותר.
 
ובכל זאת, החלק המרגש של הסיפור הזה היה התנהגותה של בתי מאי, המודעת למצבי ומקבלת את החרשות שלי. באחד המפגשים של הורים ילדים, שבהם לא היה תרגום מהסיבות הרגילות, דיברה הגננת עוד ועוד על עבודות יצירה, שצריך לעשות ביחד עם הילדים. וממש באמצע דברי הגננת, קמה מאי ואמרה,  "אבל איך אמא שלי תדע מה לעשות, אם היא לא מבינה אותך?"

הופתעתי מאד מדבריה, והייתי גאה בה מאד.
 
חשבו, אם אני מתקשה ללוות את בתי הקטנה בנעשה בגן, איך אוכל לתפקד כאשה עובדת, כאמא, כאזרחית במדינה? איך אני יכולה לתרום, לתת ולקבל באופן שוויוני, מבלי להיות נתמכת ואפילו "מציקה", בחברה שאינה יודעת להנגיש את עצמה בצורה טבעית?
נושא הנגישות תפס תאוצה בשנים האחרונות, והתוצאות מעודדות. ניתן לראות זאת גם בסיפורה של אילנה סבן, חברת הקהילה. גם אתם מוזמנים להגיב, לכתוב ולספר לקהל הגולשים שלנו את חוויותיכם האישיות כאנשים חרשים ו/או כבדי שמיעה.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד