עדות אישית מהצפון / מירית אליהו
14/12/2006
 
 
הגדל

א. (שמו שמור במערכת), בחור חרש צעיר, מגיע מתנשם ומתנשף למשרדי המכון. הוא עושה אצלנו חניית ביניים בדרך לאילת. על גבו תרמיל טיולים ענק, ופניו עייפות. א. מספר, כי אתמול נפלה קטיושה במרחק 100 מטר מביתו. לדבריו, הוא לא כל כך מתרגש מהמצב, כי הוא סומך על אביו השומע, שידאג להודיע לו בהישמע האזעקה. ואכן, בכל פעם שנשמעת אזעקה, אביו קורא לו בטפיחה על כתף או בנפנוף, והם ממהרים לרדת למקלט.

בחלק מהימים, הם נאלצו לרדת למקלט שמונה או תשע פעמים ביום. א. מודה, שהתלות באביו די מתישה, ומנטרלת את יכולתו להיות נייד ועצמאי. על הביפר, שהיה אמור לתת פיתרון לאנשים החרשים - הוא גם לא יכול לסמוך, כי התברר לו לא פעם, שהביפר הודיע על האזעקה דקה או שתיים אחרי שאביו כבר החל לרדת איתו למקלט.

לכן, כסטודנט רווק ומשוחרר מהתחייבויות, הוא החליט לעזוב את הצפון ולנדוד ממקום למקום, לפי  הזמנה. הפעם הוא נוסע לאילת, עם התרמיל על הגב.

מפחדים להיעדר מהעבודה

א. לא יודע איפה נמצאים חבריו ומה מצבם. בעצם, הוא איבד כל קשר איתם, אחרי המידע הראשוני שקיבל לגבי מי שנדד דרומה או מי שבחר להישאר בבית. חלקם נשארו בצפון, כי הם מפחדים להיעדר ממקום העבודה. יש ביניהם כאלו, שבחרו להשאיר את הילדים שלהם אצל קרובים במרכז, והם עצמם שבו צפונה, כדי להמשיך ולהתייצב במקומות העבודה.

א. מספר, כי רוב החברים שלו נשואים לנשים חרשות אף הן, ולכן הם לא יכולים לשמוע את האזעקה בזמן. לעתים הם אפילו לא טורחים לרדת למקלט, בגלל האיחור באיתות הביפר וחוסר התועלת בהליכה למקלט באיחור כה ניכר.

בעקבות סיפורו של א. וסיפורים של חברים אחרים בקהילה, הגיש המכון מכתב תלונה בנושא תפקוד הביפרים לפיקוד העורף.

א., שיכול להרשות לעצמו לרדת לאילת, חושב שיש פיתרון טוב יותר למצב. הוא חושב, שטוב היה אילו יכלה קהילת החרשים מצפון הארץ לבלות את ימי המלחמה הללו במקום מגורים משותף באזור המרכז, אולי במועדון הלן קלר, ששימש פנימייה בעבר. א. מאמין, כי רבים ירצו בכך.

מה דעתכם?

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד