אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

בשקט, בלי פראזות גדולות, בלי לספר על כך לאיש, אליהו הולי מחולל נס.

אך עוד לפני שמגיעים אל החלק המופלא, ההפתעה כשפוגשים את אליהו הולי (44) גדולה: מזה 27 שנים הוא משותק בארבע גפיו, מה שנקרא בלועזית 'קוואדראפלג'. זה כל שהובא לידיעתי כשפגשתיו לראשונה לפני כ-10 שנים. דבר לא הכין אותי לחריפות שלו, למראהו המרשים ולקסם האישי השופע ממנו.

ידעתי אז רק את הנתונים היבשים: בהיותו בן 17 עבד כמציל בבריכה במקום הולדתו שבמדינת ניו יורק. במסגרת השתלמות שם ובהוראת אחד המדריכים קפץ למים קפיצה לא מוצלחת, אל מה שעלול היה להפוך למותו. תחת זה נעשה 'רק' משותק בכל גופו.

לא ציפיתי לחביבות, לסבלנות ולשלווה השופעים ממנו. עם זאת ואחרי שלמדתי להכירו, לא ממש הופתעתי לשמוע שהתחתן בשנת 2005 עם אישה בריאה, צעירה ממנו בעשר שנים. היא אמרה על בעלה: הוא האדם הכי פחות נכה שהכרתי". אליהו אכן מצליח לקיים אורח חיים כמעט נורמטיבי על אף מצבו הפיזי ובמקביל אליו. התנהלותו מדגימה שמגבלה גופנית, קשה ככל שתהיה, אינה גוררת בהכרח מצב של 'נכות' – מעולם, בכל שנות היכרותנו, לא שמעתי את אליהו מתלונן על דבר, הוא תכליתי ומעשי מדי לעשות זאת.

נראה שזרעי הגישה הזאת לחייו נזרעו בעבר הרחוק, אי שם בתקופה שאחרי התאונה. אולם, כמו במקרים מופלאים שכאלה, הנסיבות החיצוניות יכולות להסביר רק חלק מהנס שהוא מחולל.

אתחיל במה שלא עשה: הוא לא שם קץ לחייו (עוד על כך בהמשך), הוא לא איבד את שפיות דעתו (ואפשר היה. אם יש בעולם מצב המתקרב בעוצמתו הטרגית לייסוריו של איוב, סביר להניח שזה היה מצבו דאז), והוא לא הפך מריר וקודר.

מיד אחרי אותה תאונה גורלית בבריכה (הוא טוען היום שקפץ למים רדודים בהוראת מדריך המצילים 'כדי להרשים בחורה'), הוא בילה כ-8 חודשים בטיפול נמרץ ואת השנה וחצי הבאות באשפוז בבתי חולים שונים. שם החליט החלטות אחדות, הרות גורל מבחינתו.

ראשית, הוא החליט 'לבחור בחיים'.
הוא טוען בבדיחות הדעת שלא היו לו ידיים כדי להתאבד, אך נראה שהנסיבות שוליות כאן. לו רצה מאוד, היה כנראה מוצא דרך על אף הכל: דבר באליהו לא מעיד על העדר תושייה. הישרדות במצבו – לא רק פיסית, אלא גם פסיכולוגית – דרשה שינוי של כל דפוסי המחשבה אליהם היה רגיל. הוא בחר בחיים, על כל המשתמע מכך: קיום מתמשך במצבו הפיזי, חיים של תלות בזולת לשם ביצוע מטלות גופניות כלשהן, הידיעה שכל מה שירצה לעשות מעתה והלאה ידרוש מידות לא מבוטלות של כוח רצון, ריכוז ויכולת התמקדות. בהדרגה הגיע אליהו להכרה בכך שהוא יותר מאשר גופו, הכרה לא מובנת מאליה בחברה המערבית, בייחוד עבור בחור יפה תואר בן 17 שהיה אך לא מזמן בעל שליטה מספקת בגופו כדי להיות מועסק כמציל בבריכה. הכרה מצילת חיים במצבו הגופני, ומצילת נפש, כפי שניווכח בהמשך.

בעקבות הכרה זו גמלה בו ההחלטה לעשות כל שביכולתו להיות בקשר עם רוח האדם והישגיה. בשנים שאחרי תקופת אשפוזו הממושכת חי אצל הוריו.

בבית החולים נעזר בצוות הרפואי והסיעודי אך בבית ההורים נעזר באמו ובצוות מטפלים פרטיים בתשלום שארגן לצורך העניין.

התאונה בבריכה בשנת 1980 אירעה במסגרת העסקה מסודרת שלו כמציל בבריכה, לכן בעקבותיה היה זכאי לדמי ביטוח שמימנו את צוות המטפלים שארגן.

בשנים אלה קרא ככל יכולתו. הוא החליט לקרוא כמה שיוכל מהספרים הגדולים ביותר שנכתבו עד אז. לטובת מי שאינו יודע, הפעולה לא הייתה פשוטה. טכנית, אדם כלשהו היה מעמיד לפניו ספר שרצה לקרוא. לאחר מכן, הפך את הדפים בעצמו בעזרת מקל מיוחד שהחזיק בפיו.

כך קרא את התנ"ך. זה היה רק הראשון מבין ספרים רבים שעניינו אותו, ולדבריו, הותיר בו רושם עמוק. אחר-כך קרא את דיקנס, טולסטוי, פרויד, דרייזר ואחרים. שיחתנו משופעת בציטוטים שונים.

השלב הבא היה לימודים לתואר 'בוגר' בפסיכולוגיה. כמי שהיה נחוש בדעתו ללמוד כל מה שאפשר על רוח האדם, פסיכולוגיה נראתה לו באותה תקופה בחירה כמעט מובנת מאליה. בשלוש שנות הלימוד הראשונות נהג לבחור נושא קשור לפסיכולוגיה שעניין אותו, לקרוא אודותיו ולהיבחן. בשנת לימודיו האחרונה (הלימודים לתואר 'בוגר אוניברסיטה' אורכים בארה"ב 4 שנים) למד את כל לימודי החובה. בשנת 1987, כשהיה בן 24, סיים את לימודיו.

לא עבר זמן רב ואליהו החל לחלום ברצינות על בואו ארצה.
יש להבהיר שבמקרה של אליהו המילים 'לחלום' ו'ברצינות' אינן סותרות: כאמור, הוא אדם תכליתי ומעשי מאוד ונוהג לעשות כל שביכולתו להפוך את חלומותיו למציאות. בשנת 1989 הגיעו הוריו לטיול בישראל כדי 'לתור את הארץ' ולבדוק כיצד יוכל לחיות כאן לבד. הם קיבלו את החלטתו לגור בנפרד מהם והסכימו לסייע ככל שיוכלו. בשנת 1990 עלה ארצה וכשנה אחר-כך השתקע בירושלים. בהעדר עזרה מצד ההורים, היה עליו לארגן צוות של מטפלים שיעמוד לרשותו 24 שעות ביממה. הוא ארגן צוות כזה ולמעשה, המבנה הבסיסי של צוות המטפלים מלווה אותו עד היום.

כמה שנים לאחר שהגיע לארץ החל אליהו לקיים בביתו בירושלים מפגשים שונים – מדיטציה טרנסנדנטלית (בה החל לעסוק כמה שנים לפני כן), תקשור והרצאות. נראה שבכך הרחיב את קשת העניין שלו ב'רוח האדם'. אולם אליהו לא הסתפק בהישגי האדם האינטלקטואליים והיצירתיים, הוא חתר ליותר מכך.

בשנת 2001, כשהיה בן 38,החל לתרגל את גופו, החלטה לא קלה לביצוע במצבו וקונטרוברסלית מאוד: הרי על פי הנתונים היבשים הוא לא אמור להיות מסוגל להזיז את גופו ונדון לעתיד של החמרה מתמשכת במצבו הגופני (שהרי מערכות הגוף השונות עתידות להתדרדר בהעדר תנועה). בעיני, הייתה זו החלטה הרת גורל לא פחות מאשר החלטתו משנת 1980 'לבחור בחיים'. אז  הניח לגוף, לפי שעה, והתרכז ברוח. נראה שכעת החליט לשוב, בכוחות מחודשים, ולעבוד עם הגוף.

בפועל, העבודה החלה כסדרה של תרגילים במסגרתם הוא פסיבי ומטפלים שונים מזיזים איברים בגופו. נפשית, נראה לי שהדבר דרש ממנו השקעה רבה של כסף (הוא קיבל המון טיפולים כאלה), זמן ומאמץ. ואמונה.
במקביל לתרגילים הגופניים המשיך לקבל טיפולים רוחניים שונים ולדבריו הללו אפשרו את ההתקדמות הפיסית ותמכו בה. כעבור זמן מה החל לצרף למאמצי המטפלים את מאמצי שריריו הוא. אמנם מאמצים קלים מאוד, בלתי מורגשים כמעט בתחילה, אבל גם ברמה זו מדובר בנס רפואי. אחד ממטפליו אומר שמאז ועד היום הוכפל נפח שריריו של אליהו – עוד 'נס רפואי', אם תרצו.

כיום חי אליהו עם אשתו ליהי, אותה פגש בשנת 2004. ביתם המקסים, כמו ביתו הקודם של אליהו, מהווה מרכז פעילות ניו אייג'י המארח אירועים שונים כגון הרצאות, תקשורים, הקרנות סרטים ומדיטציות. החודש חגגו אליהו וליהי את יום הנישואין השני.

על אחד הקירות בביתם של אליהו כתוב: "אני מאמין בניסים".
נראה שאליהו לא רק מאמין בהם, אלא אף מחולל אותם.

ליצירת קשר עם אליהו:
שלחו לו מייל עם מס' הטל' שלכם והוא מבטיח לחזור אליכם.

לטורים נוספים של ג'ני כי טוב