אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

כותרת המאמר היא פרפראזה על שורה מתוך שיר של נתן זך. היא הדהדה במוחי למקרא הכתבה שהתפרסמה בויי נט לפני כשבועיים.

היה זה מקרה קלאסי בו לא היה ברור אם כדאי לצחוק או לבכות למקרא הדברים. הן התנהגותם ה'סוררת' של תושבי המעון, והן העונש עליה נעים במרווח הצר שבין המזוויע למגוחך.

הרי ברור לכל אדם ששכלו בקודקודו שהתנהגותם של הנכים – המנצלים לרעה את הציוד שניתן להם – מסוכנת לסביבתם, אך בראש ובראשונה, להם עצמם.

ברור גם שהעונש על התנהגות זו – שלילת הזכות להשתמש בכיסא הגלגלים הממונע – אינו הומאני. לא בכדי הזדעק בתגובה לעניין ארגון 'בזכות', שהרי מדובר היה בענישה  השוללת מדרי המעון את אחת מזכויות האנוש הטבעיות והבסיסיות ביותר, הזכות לזוז בחופשיות (חלק מתושבי המעון אינם יכולים להפעיל את ידיהם ולהשתמש בכיסא גלגלים שאינו ממונע).

מה עשוי היה לגרום לנכים לקחת חלק בהתנהגות ונדליסטית מעין זו?

מה עשוי היה לגרום למנהל המעון להפעיל עונש לא הומאני כל כך?

נראה שהתשובה לשתי השאלות דומה: הייתה זו תחושה של אובדן שליטה, הגורם האולטימטיבי להפעלת כוח אלים שלא במקומו.

אפשר לנחש מה גרם לנכים להשתעשע בהתנהגות תוקפנית ומסוכנת עד כדי כך. החיים במעון נכים אינם משופעים, מן הסתם, בתחושות עוצמה.

החיים בסביבה מוגנת מספקים, אמנם, הגנה. אך ודאי לא תחושת כוח.

מאיפה זו יכולה לבוא?

רק אם הנהלת המקום תספק לנכים דרכים קונסטרוקטיביות לפרוק מתחים ותסכולים ולהתבטא.

זה יכול להיות כל דבר, החל מיצירה (טוב, פעילות שיקומית של ריפוי בעיסוק. יש כאלה, למשל, ב'שיקומון', המועדון השיקומי של ארגון 'יד שרה'), דרך  ספורט (שוב, פיזיותרפיה. שחיה טיפולית בבריכה), וכלה בקבוצות תמיכה – אפשר. גם במעון נכים.

רצוי – וכדאי – לדאוג להללו.

הגורם השני לתופעה הוא, פשוט, שעמום.

זו, הרי, גרסא גרוטסקית של 'רייסים' שמתבגרים – ומבוגרים – עושים במכוניותיהם לשם שעשוע. גרסא אלימה ומסוכנת (בשימוש לא נכון, כיסא הגלגלים הממונע עלול להפוך לכלי נשק. קטלני.)

מה גרם לשתי התופעות הללו – תחושת חוסר אונים ושעמום – להתעצם ולהגיע עד תגובה לא אדפטיבית בסגנון המתואר?

רק העדר קשב מצד ההנהלה (במלים אחרות, הזנחה).

וכעת כדאי לדון במצבה של זו.

אנשי חינוך סבורים שהמורים הטובים יותר הם אלה שמציעים לתלמידיהם אלטרנטיבות מעשיות ומעניינות לשעמום, ולא אלה העוסקים באיומים בלתי פוסקים וענישה.

אני סבורה שעל הנהלת המעון היה להיות קשובה לצורכיהם ומצוקותיהם של דייריו ולהציע להם פעילות אלטרנטיבית תחת השחתת רכוש וסיכון.

על הנהלת המעון היה ליטול תפקיד חינוכי. בהגדרה, זהו תפקיד פעיל (מציע) ולא סביל (מגיב להתנהגות 'הסוררת' של דיירי המעון).

לעתים, אין צורך להגיע אל הסיבוב  השלישי של הגהנום. ניתן – ורצוי – לעצור לפניו.