אתר נגישות ישראל - עמוד הבית

אני מגיבה לכתבה שהתפרסמה ביום ו' האחרון, ה-9.11.07, במוסף 'כלכלה' של עיתון ידיעות אחרונות.

הכתבה נקראה  'מקל בגלגלים', והיא מתארת מציאות עגומה: רוב המוניות לא עצרו לאדם שישב בכיסא גלגלים (כיסא גלגלים מן הסוג הפשוט יותר, לא זה הממונע, כיסא שניתן לקפל ולאחסן בתא המטען). נכון יותר, לדברי הכתבת, איריס נאור- ליפשיץ, 'מתוך 400 מוניות פנויות שחלפו על פני הנכה בחמש ערים רק תשע עצרו, וגם אז, התנהגות הנהגים נעה בין חצופה למחפירה'.

אכן, חלה התקדמות מה מאז ימי ספרטה בה, כך על פי המסופר, נהגו להשאיר את הנכים בראש הר גבוה ומרוחק ממקום ישוב.

נהגי המוניות לא נהגו באופן שהעמיד את חיי הנכה בסכנה מיידית (אם כי אין לדעת. לי, אישית, זכורה עדיין נסיעה במונית לחדר מיון שהסתיימה בניתוח חירום).
אך עדיין, ניכר יחס  ברור המפלה את הנכים על פני אנשים שנראים נורמטיביים.

מה מקור אותו יחס?

אם אבחר בגישה פרנואידית ממש, אומר שמדובר בגלגול מודרני של הפחד הקמאי להידבק - אם לא ממחלה כלשהי שהיא זו שגרמה לשיתוק הפיזי, אז באופן עמום יותר, מחוסר המזל של הנכה שעלול לדבוק באלה שבאים עמו במגע.
אותו פחד גורם למטפלות הזרות שעובדות בביתי לסרב לשבת בכיסא הגלגלים שלי, ולו לרגע.
נראה שהן חוששות מעין הרע, כי, לפחות במקרה האישי שלי, אין כל סיבה סבירה אחרת לסירוב.

דעה פרנואידית פחות תציין, מן הסתם, את אבדן הזמן הכרוך בהסעת נוסע נכה והטרחה ההכרחית (הכנסת כיסא הגלגלים אל תא המטען, הוצאתו חזרה, עזרה קלה שתידרש במהלך הנסיעה, וכיו"ב).

ועדיין, גם אם יש בדעה האחרונה הגיון מסוים, הרי שהוא הגיון ציני מאוד. הגיון שמעמיד השתהות של רגעים מספר של הנהג מול ערכים ותפיסות בסיסיים שכולנו התחנכנו לאורם, כגון עזרה לזולת, נימוס בסיסי, הגשת שירות באופן שאינו מפלה (אם מדובר בשירות ציבורי, כמו מונית, וכד').
ההגיון שעשוי לגרום לנהגי המוניות להתנהג באורח שונה פשוט מאוד, אבל דורש מידה מסוימת של דמיון: הרי איש מאתנו אינו רוצה לחיות בחברה שחבריה מופעלים בכוח ציניות מהסוג שנזכר מעלה.

לא רק שאיש מן הקוראים לא היה רוצה להיות מן העבר האחר של המתרס, נראה שאיננו רוצים לחיות בעולם הנוהג על פי חוקים מן הסוג הציני הזה.

קר שם.

לטורים נוספים של ג'ני כי טוב