מאסנו בתלות מאת גל רוקניאן
30/10/2006
 
 
הגדל

הרצליה, שטח עפר מאחורי קניון שבעת הכוכבים. השעה 21:00 בערב. חושך מצרים.

זה עתה הסתיים ערב מרשים של מספרי סיפורים במוזאון בית חיל האוויר. אני שרויה עדיין בעולמם הקסום של "בייגלה", כיפה אדומה וזהבה ושלושת הדובים. ופתאום, אחרי נחיתה קשה על שפת המדרכה, אני מוצאת את עצמי עם אוטו תקוע ואגזוז שבור.

אני מנסה לא לאבד את העשתונות. למי לשלוח אס-אם-אס קודם? לבעלי, להודיע לו שנתקעתי? למתורגמנית, שעוד נמצאת במוזאון חיל האוויר, כדי שתעזור לי לצלצל לסוכן הביטוח ולגרירה?

למזלי, אני לא לבד. איתי נמצא עידו כהן, מספר הסיפורים בשפת הסימנים. אנחנו מגלים שהסלולרי שבק חיים. הסוללה נגמרה. במהירות הבזק ובעדינות רבה מפרקים את הסלולרי, כאילו היה מטען חבלה, כדי לא לפגוע ב"סים" היקר ומחליפים סוללה.

אני רואה מרחוק אורות של מכונית מתקרבת. ניצלתי. המתורגמנית הגיעה, ומבחינתי זו באמת הצלה. כעת אוכל לצלצל לסוכן הביטוח ולגרירה. איזו הקלה.

אך השמחה הייתה מוקדמת. מצפה לנו ערב ארוך ומייגע, שכולו יאוש, מצוקה, חוסר אונים, חוסר נגישות ותקשורת  לקויה.

בעלי לא ענה להודעותיי, כי לא שם לב לרטט של הסלולרי (בעיה מוכרת אצל חירשים רבים, שעונים באיחור). המתורגמנית לחוצה לחזור הביתה, ואני "תוקעת" אותה בהמתנה למספר הטלפון של חברת הגרירה.

הסאגה הייתה ארוכה וקשה. חברת הגרירה דרשה לקבל מספר טלפון, כדי ליצור קשר. לא עזרו ניסיוני וניסיונות המתורגמנית להסביר להם, שאני אדם חירש, ואין למי לצלצל. המילים נפלו על אוזניים ערלות. בשעה 23:00 בלילה נאלצתי לשלוח אס-אם-אס אל אמי, שגרה בצפון. הערתי אותה משנתה כדי להודיע לה, שחברת הגרירה תצלצל אליה, כדי להודיע לה מתי הם מתכוונים להגיע לחלץ אותי, והיא צריכה לשלוח לי הודעה, כדי להודיע לי שהם בדרך...

אחרי כל הסיכומים, חברת הגרירה הודיעה לאמי בחצות, שאי אפשר לתת לי שירות, כי אין להם את מספר המנוי שלי...

ליל התלאות המבייש הזה הסתיים בשעה 3 לפנות בוקר, אחרי נסיעה איטית של שעה ומחצה בנתיבי איילון עם אגזוז קשור ואני - אשת מקצוע חירשת - מוצפת כעס ותרעומת על כך שמאלצים אותי להיות תלויה בחסדי אחרים.

ואני שואלת למה? למה אני לא יכולה להזמין שירות כמו כל אחד? למה אני חייבת להיות תלויה במתורגמנית, שרק במקרה הייתה בסביבה? למה נותן שירות בישראל לא מסוגל להיות נגיש ולספק שירות לאוכלוסייה של עשרת אלפים אנשים חירשים בישראל, שמשתמשים בהודעות אס-אם-אס לצורך תקשורת? למה חברת הגרירה הייתה חייבת להטריד את אמי בשעה כה מאוחרת?

ועוד לא דיברתי על סוכנות הביטוח, ובעצם על כל גורם בישראל שאינו מספק שירות הולם לאנשים חירשים. בכל מקום אנחנו מוצאים את השרשרת הנצחית של האדם החירש, שכותב אס-אם-אס אל מישהו שומע, כדי שזה יטלפן אל נותן שירות, יעביר את המידע כמתווך וישוב אל האדם החירש עם הודעותאס-אם-אס. שוב ושוב, בכל סיטואציה מחיי היום-יום. התהליך הזה חוזר ומתרחש מדי יום בקופת החולים - לקביעה ולביטול תורים, בעמדות רישום של העירייה, בבקשה לקבלת מנוי לעיתון יומי, בהזמנת מוצר, בהודעה לגן על ילד חולה.

הדוגמאות היומיומיות הללו גורמות לכך שאנו - אנשים חירשים - לא נוכל לנהל חיים עצמאיים  נגישים, עם יכולת בחירה וקבלת החלטות, מבלי להיות תלויים בחסדי אנשים אחרים, שהם "רק" שומעים.

למה במדינה מתוקנת ונאורה, צריכים אנשים חירשים להיות אזרחים מסוג ב', השרויים בעמדה נחותה?

הגיע הזמן לצעוק, לפעול לשינוי מהותי ולדרוש את הזכות הבסיסית של כל אדם: להיות אדם חופשי בעל יכולת עצמאית.

 לתגובות ופניות gal@dpii.org

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד