יום הנכה הבין-לאומי מאת קובי כהן
4/12/2006
 
 
הגדל

"אין סיבה למסיבה", כך חשים רבים מחבריי הנכים ואנוכי. ההכרה בנו הנכים וביום זה אינה מביאה עימה תועלת, בייחוד הכרת השלטונות, שבשם נכותם של האחרים ונכותי הופכים את "יום הנכה" ליום חג, לחוכא ואטלולא.
 
נכים כמוני השייכים לקבוצה המוגדרת "נכים כלליים" חשים, השנה יותר מתמיד, שיום חשוב זה שיכול היה להיחשב כיום חג, רחוק מלהיות כזה. מבחן התוצאה שמסכם את תוצאות פעילות השנה שחלפה מראה נתונים עגומים למדי, בעיקר ל"כלליים". ההכרה בי ובחבריי אין בה כדי להואיל לפרט, אלא רק לנושאי המגבעת על מנת לרצות את מצפונם שהנה הם זוכרים לציין יום אומלל זה.  
ישראל של 2006 מציינת ביום זה את ההחרפה במגמת אי השוויון הרציף כלפי אוכלוסיות הנכים, זו שרק החמירה בשנים האחרונות, תוצאת מדיניות מתמשכת של הממשל, לראיה: השופט בדימוס צבי טל, שופט בית המשפט העליון, העיד במספר הזדמנויות כי ישראל מאופיינת באי שוויוניות מכפירה כלפי מספר אוכלוסיות, ביניהן מנה את אוכלוסיית הנכים. כמוהו חשים רבים אחרים, חלקם אזרחים נכים ובהם אנוכי. 
אי שוויוניות זו באה לידי ביטוי בכל אספקט אפשרי, החל מחלוקת אוכלוסיית הנכים לקבוצות סקטוריאליות על פי מקור הנכות ועל פי זכויותיהם, חלוקה שמעמיקה ומרחיבה את הפער ואת הקיפוח בין קבוצות הנכים עצמן בשירותי שיקום, בשירותי בריאות, בשירות לקהילה, בקצבאות, במה לא. הפגיעה בזכויות ההשתלבות של נכים בחברה ובקהילה, נובעת מאי פתרון מתמשך של הקשר - השתכרות וקצבאות שמבדיל אותנו הנכים הכלליים מכל שאר הנכים,  דרך הבדלים תהומיים ביחס ובהבנה בנושאים רבים ושונים.  קיימת התעמרות מרושעת מצד הממשל ורמיסה בוטה של כל זכויות הנכים, ביניהן זכויות אלמנטריות ביותר להגנות המועמדות ועל פי חוק לכלל אזרחי המדינה, כמו למשל הזכות להגנת שכר המינימום; רמיסת חיי אזרחים אומללים שרותקו כתוצאה ממחלה או מתאונה ונזקקים לסיוע סיעודי שהמדינה מממנת בחלקו הדל ביותר, מפקירה חלק מהם עד כדי פת לחם ואיבוד כלל ממונם; פגיעה מתמשכת דרך ביורוקרטיה פתלתלה ומתעמרת וועדות קביעה דורסניות המקשות על רבים מהם; הקטנת זכויות והטבות; אפילו שילוב חלקם בתוכניות שיקום בדמות מהל"ב (ויסקונסין).
הנכים וזכויותיהם מצויים בתחתית הפירמידה החברתית, בתחתית הפירמידה הכלכלית, בתחתית הקו הלאומי ובעיקר בתחתית סדר העדיפות הלאומי.
ועל כך קביעתי שאין בציון החגיגי כלום לאזרח הנכה עצמו.
 
כמדי שנה  נציין גם השנה ב-5 בדצמבר את יום הנכה.
 
נולדתי נכה ואמות עוד יותר נכה.

מכאן הגעתי  למסקנה  ש"יום הנכה הבין-לאומי"   לא יגרום  לשינוי מהותי במצבי הפיזי. העובדה שהנני מכיר בנכותי וחי את חיי בכל ימות השנה -  אין בה לגרוע או להוסיף  לאיכות חיי. וזאת בנוסף להכרתם של  השלטונות - ההכרה בי אינה באה להואיל לפרט - אלא, רק לנושאי המגבעת.
בשם נכותי ונכותם של האחרים, בא "יום הנכה הבין-לאומי" והופך  את  העובדה הרציונלית שהנני נכה, ליום חג, לחוכא ואטלולא.

אין עדיין תשובה - איך  יום זה  יהפוך את חיי ליום חג.

הרשות המחוקקת והרשות המבצעת  ישתפו פעולה  בהצרת צעדיי ובחיסכון על גבי בנגישות, בבריאות, בשיקום וכדומה. לדעתי, אין  צורך לבזבז את  זמני  היקר  ואת  זמנם היקר מפז  של  הח"כים  -  וזאת מהסיבה שהם לא יביאו את השינוי  הרצוי לטובה.

מוקדש  לפערים בזכויות שבין הסקטורים השונים.

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד