הביורוקרטיה והחמלה שבלב
25/08/2006
 
 
הגדל

הביורוקרטיה והחמלה שבלב/ י.גדעוני

 

הבקר נפתח כרגיל, בצפירות עולות ויורדות וגם ה"נפילות" הולכות ועולות במעלה ההר ומתקרבות אל שכונתנו על ציר פרוייד. חוסר האונים והמעש די מתסכלים אותי, לקרוא אין לי סבלנות, ומה שנותר לעשות, זה לצפות בטלוויזיה, ומדי פעם בעת הישמע צפירה, לרדת למקלט ולהחליף חוויות עם השכנים.

 

במהלך היום, רעייתי, החלה בסדרת טלפונים למורות שעובדות אצלה במוסד לנוער חירש ולקויי שמיעה. היא ביקשה שייצרו קשר עם תלמידים הגרים בכל רחבי הצפון, וישאלו לשלומם ויבדקו באם הם זקוקים לעזרה מכל סוג שהוא.

 

בשעות הצהרים, אשתי מקבלת טלפון, ומסתגרת בחדר השינה  לשיחה ארוכה. בתום  שיחת הטלפון רותי באה לחדר העבודה שלי, ומספרת לי בתסכול זועם על כך, שמי מבין הפקידות הבכירה האחראית על המוסד, היושב, בבירת הניהליזם הרוגע, הודיע לה זה עתה, על קצוץ דרסטי בשעות התמיכה והעזרה הלימודית לנוער החירש שנמצא בטיפולה. אני שואל את רעייתי:"לא דיברתם על תמיכה וסיוע לילדים החרשים ולקויי השמיעה? ועל הקשיים שהם מתמודדים איתם עקב מוגבלותם?"

 

ורעייתי עונה לי,שזה כנראה לא באג'נדה שלה, היא חייבת לקבל עד מחרתיים, רשימה מסודרת של כל התלמידים בשנה הבאה. היא כנראה, כלל וכלל לא מבינה את המצוקות של התלמידים, ואת החששות האישיים שלי, בהישמע הצפירות והבומים ההולכים ומתקרבים. כעבור כמה שעות, שוב מתקשרת אותה אישיות ציבורית, ואני שואל את עצמי, ומה הפעם? הנחתה חדשה. לא, הפעם זה פתוח חדשני חמשפט:כש"התותחים רועמים..הביורוקרטיה חוגגת".  ובאמצע השיחה נשמעת אזעקה והדי התפוצצויות, ואני צועק לאשתי, נציגי המוסד לאטימות רגשית, יכולים לסלוח לך, כי את חייבת לרדת למרחב האטום,שבו לא ניתן לשמוע אטימות חינוכית. 

ברצוני לציין שלאחר כתיבת המאמר, התעשתה  "הפקידה הבכירה", הסירה את רוע הגזירה של קצוץ שעות ואף גילתה אמפטיה ודאגה למצב הילדים החרשים המצויים תחת הפגזות בלתי פוסקות.

 

הצפירות ו"הנפילות", הופכות לגבי עניין שבשיגרה, ואני נשאר לשבת מול הטלוויזיה, מלקט פיסות מידע,מרכיב את הפאזל ויורד למקלט לבשר לצבור ההמום, שאפשר לצאת החוצה ולחזור לחיי שיגרע(ה).

 

בשעות אחר הצהריים החלטנו שאורזים שני תיקים ונוסעים למשפחה של רעייתיי בקבוץ בעמק בית שאן. אך ה"נפילות" ממשיכות וקוטעות כל פעם מחדש את אריזת התיקים.  בסביבות השעה 18:00 ,אני מקבל טלפון מרוני, שמבקש את עזרתי. הגיעה אליהם למשרדי מטה מאבק הנכים בת"א, בקשה דחופה של אישה חיפאית,חולת סרטן,שנמצאת לבדה בבית ומזה כמה ימים אזל המזון בביתה.

אני "עם רגל אחת בחוץ",מפעיל במהירות את הסורק הממוחשב בראשי,ומרים טלפון לחברי בני, שהינו החשמלאי מהשכונה ששיפץ את ביתי, והוא גם עוסק בחלוקת מזון לנצרכים במסגרת פעילותו בבית הכנסת השכונתי.

 

"בני אהלן, אני צריך עזרה דחופה, יש מקרה של אשה נכה, שתקועה בביתה ללא מזון". בני כנראה לא הבין את גודל הבעיה, והוא אומר לי, שזה לא יום החלוקה שלהם והוא עדיין בעבודה. ואני חוזר ומסביר לבני

את גודל המצוקה של אותה אישה. בני מבטיח לי שתוך שעתיים הוא מארגן סל מצרכים בסיסיים ומוצרי חלב ומביא אותם לביתה.

בסביבות השעה9:00 בערב, בני מתקשר אלי ומבשר לי שהביא לאישה

החולנית והבודדה את מצרכי המזון. ואני אומר לו:"בני, עכשו כבר חושך בחוץ,ואני אמנם אדם חילוני, אבל אני בטוח ש"השוכן במרומים", רואה את מעשי הצדקה שלך ויגמול לך ". גם רוני מצלצל אלי, ואומר לי, החבר שלך מלאך, אותה אישה חולת סרטן, צילצלה למשרדי מטה המאבק ופרצה בבכי קורע לב, תוך שהיא מודה על הסיוע והתמיכה.

 

גיסתי מארגנת לנו בקבוץ את החדר של ביתה החיילת, ואני נופל "שדוד" למיטה ונרדם. ובשלב מסויים אני מתחיל לחלום סידרה של חלומות על מחנה נוער המתקיים ביער, ובלילות מקיפים את המחנה המון תנים וצבועים, הממתינים בסבלנות לאיזה בעל חיים פצוע וחלש שיקרא בדרכם והם יעוטו עליו וינגסו בו ללא רחם. ופתאום רצות מול עיני תמונות ילדותי בשבט "המשוטטים" בצופי חיפה. אנו נמצאים בסופה של הפעולה ולפני שאנו מתפזרים, אהוד המדריך, מזכיר לנו שלא מורידים את העניבה לפני שעשינו מעשה טוב. ואני הולך לכיוון פאלאפל הנביאים לחפש הזדמנות לעשות מצווה. פתאום הטלפון מצלצל בחוזקה ואני מתעורר ואומר לרותי:"אני יכול להוריד את העניבה הירוקה". ורעייתיי לא מבינה על מה אני מדבר ופולטת לעברי:" גם עכשו רק מכבי חיפה  בראש שלך"...

ואני משיב:"מה שמציק לי בראש זה "הצבועים הניהלסטים" שרוצים לאכול את סל המצרכים....

 

לאחר קפה של בוקר, אני מזפזף בין ערוצי החדשות, והתסריט חוזר על עצמו, אך בייתר עוצמה, והפעם מספרים גם על קרבות קרקעיים באזור אביבים. כשאשתי מתעוררת, החדר הופך לחמ"ל, אך ללא הפלקטים התלויים על הקיר, ואין עזרה של "סדירים", שיעשו את ה"עבודה השחורה".

ולא רק בהיאחזות הנחל בסיני, "דברים יפים ראו עיני." גפ בחדרנו הארעי

בקבוץ המוריק לצידי הסחנה, שמעתי  את עמך ישראל, החיים באזור בית שמש, הורים לילדים חרשים המזמינים אליהם את חבריהם מהצפוןהמופגז והרועם רעמים של דממה.

ואני שואל:" אין בנמצא תרופה נוספת, לפתחון היד ולהרחבת הלב- רק מלחמה???

 

שעת בין ערביים, חום נוראי בחוץ שגורם לעליית אדי מים מפלג האסי הזורם במרכז הקבוץ.

בטלוויזיה מודיעים על פגיעה ישירה בנצרת ומותם של שני ילדים קטנים ותמימים. כוהני הדת המוסלמיים איבדו את האזימוט, ומנהיגי הצבור הערבי בישראל מטילים את האשמה על אהוד אולמרט ומדיניותו.

 

הסלולרי מתחיל לרטוט,ואני מקבל הודעה מביתי, הנמצאת בלימה בירת פרו- אנו יוצאים לטראק של 4 ימים, אל תדאגו, אין כאן קטיושות....

                                                                                       ניר ניר דוד   19/7/06

 

 

 

 

 

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד