"אגדה" אקטואלית בצל נפילת הטילים/ אינג' יצחק גדעוני
27/07/2006
 
 
הגדל

"אגדה" אקטואלית בצל נפילת הטילים/ אינג' יצחק גדעוני

 סיפור אקטואלי חיפה  17/7/2006

אתמול, בשעות הבקר עמדתי לנסוע ברכבת לתל אביב, לסדרת פגישות בענייני זכויות הנכים. בהגיעי לתחנת הרכבת, בפאתיה הדרומיים של חיפה, אני מקבל טלפון מחברי למאבק, שעלה לרכבת בקרית מוצקין, והוא מודיע לי באיזה קרון הוא יושב. חולפות כחמש דקות ובשעה 9:10, אני שומע חמש התפוצצויות, ואני לא בטוח שאלו "נפילות" ואני מנסה להתקשר לחברי שברכבת, אך אני לא מצליח ליצור קשר כי כל הקווים "נפלו". אני מבין שאלו אכן טילים שפגעו כנראה במרכז העיר חיפה. אני מנסה להתקשר לרעייתי, שהורידה אותי בתחנת הרכבת, ונמצאת  בדרכה חזרה לביתנו במעלה הכרמל. אני לא מצליח ליצור קשר, וקצת נלחץ, מדלליק סיגריה ועושה הערכת מצב.

הכרוז בתחנת הרכבת מודיע בקול נרגש:"כל הנוסעים על הרציפים מתבקשים לרדת למנהרה, יש התקפת טילים על חיפה." אני שואל את החיילים סביבי, היכן היו ה"נפילות", ואף אחד לא יודע, "ערפל קרב" מוחלט.  אני מציץ מקצה המנהרה, ושומע את שקשוק גלגלי הרכבת, והכרוז מודיע שהרכבת הישירה לת"א עומדת להכנס לרציף מס' 2. יש לי זמן קצר מאד להתלבט, אני ממשיך בנסיעה לתל אביב, או חוזר לביתי בכדי להישאר עם משפחתי. עליתי לקרון האחרון ברכבת, והתיישבתי על יד חברי,שנראה לי די משועשע מכל הנושא. ואני שואל:" חיים מה קרה? והוא משיב:" שמענו חמישה בומים די רציניים, ובתחנת חיפה מרכז רצו לקטוע את "מסע הרכבת ליתיר" , אבל לאחר צעקות הנוסעים, שיאפשרו להם לעזוב את חיפה, הרכבת המשיכה בנסיעתה.

מסביבנו בקרון עשרות נוסעים נרגשים, מנסים לייצור קשר עם משפחותיהם ובעיקר עם ילדיהם שנותרו לבד בבית. חיים ואני מנסים נואשות לייצור קשר עם רעיותינו, ומעלים חרס. בהגיענו לאזור בנימינה אני מצליח להשיג את אשתו של חיים, אני מעביר לו את הנייד שלי, ולאחר שיחת הרגעה פתרנו 50% מהבעיות האישיות שלנו. חיים מצליח להתחבר לשידור הישיר מערוץ 2 ואנחנו מתחילים להבין, שהפגיעה בחיפה היא קטלנית.  נערה צעירה לצידנו יוצרת קשר עם חבר שלה שעובד ברכבת ישראל, והיא מספרת לנו שהפגיעה היתה בבתי המלאכה של הרכבת. אני מצליח לדבר עם רותי רעייתי, והיא מספרת לי מה היא רואה בטלוויזיה, ומלינה בכעס, על כך שברכס הכרמל לא שומעים את האזעקות עליהן מדווחים בטלוויזיה. רעייתי מספרת לי, שהיא והשכן הולכים לארגן את המקלט, ואני עונה לה, שכבר ביום רביעי, לאחר חטיפת החיילים, הייתי במקלט והוא מסודר ונקי.

אני עוצר לרגע את רצף האירועים, כדי להסביר מדוע כבר ביום רביעי בשעות הצהריים, הלכתי לבדוק את המקלט, משום שהערכתי שאנחנו הולכים לקראת עימות מול החיזבאלה. הראש התחיל לעבוד, ודבר ראשון החלטתי לטפל בנושא הבוער ביותר שעמד על הפרק. בתי, עומדת לחזור  למחרת ארצה באמצעות רויאל ג'ורדניאן, עם נחיתת ביניים בעמאן. ואני מתייעץ עם מספר חברים וכולפ כפה אחד, יאלה איציק מספיק להיות כזה אבא מודאג, איזה מלחמה ואיזה נעליים. ואני עונה: "חוש ריח של אזרח ריאליסט". וכשאני שומע על ישיבת ממשלה בערב, אני שוקל לצלצל לחדר המצב של משרד החוץ, ולשאול האם יש הנחיות חדשות על שהיית ישראלים בארצות ערב.

והפעם חברי אכן מצליחים להרגיע אותי, שרבת עמון  יותר בטוחה מהרבה מקומות בעולם. ואני מעדכן את ביתי בהודו, שעומדת לפרוץ מלחמה ואני ON LINEעם סוכן הנסיעות בכדי לוודא שהטיסות לא מבוטלות.

בתי נוחתת ביום ה', בשעות הצהרים בנתב"ג, ולאחר חיבוקים ונישוקים היא שואלת אותי, אבא למה  הבהלת אותי, על איזה מלחמה אתה מדבר. לא חלפו מספר שעות,והתשובה ניתנה בדמות טיל קטיושה שנפל ברכס הצפון מערבי של הכרמל.

אתמול, בחלוף 4 ימים מתחילת המלחמה, אמר לי אחד מחברי, כנראה אתה נימנה עם אלו שנאמר עליהם במקורותינו- "אין נביא בעירו"

כעבור שעתיים, במסע מפרך וארוך, הגענו לתל אביב, ובסוף מסע התלאות, נזכרתי במערבונים שראיתי בצעירותי, רכבת עם מתיישבים חדשים ב"מערב הפרוע", שמותקפת בחיצים ע"י אינדיאנים אדומי עור.

קיימנו אתמול שלוש פגישות,די פוריות, בנושאים שונים הקשורים לזכויות הנכים.

ובתל אביב "בירת הניהליזם הישראלית", פגשתי "אנשים יפים" ועורכי דין  איכפתניקים שתורמים את רעיונותיהם ואת זמנם למען הקהילה- זכויות הנכים.

ומדי שעה אני מתקשר הביתה, ורעייתי נשמעת לי מודאגת, ובשעות אחר הצהריים, רותי מתחילה להטיף לי מוסר:"אתה כנראה לא מבין את המצב בחיפה", ואני מנסה להרגיע:" יש לנו עוד פגישה אחת והיא מאד חשובה לי". ובסביבות השעה 1900, רעייתי מתקשרת שוב:"איציק השעה אוחרת, איך תחזרו לחיפה, אין רכבות. אתה פוגע בבריאות שלך" ואני לא עונה, אך מבין את דבריה, וכבר מזמן החלטתי, שהמשפחה והבריאות קודמים לכל ענייני הצבור. אבל ההרגשה שבלב נלחמת וגוברת על ההגיון. ואני יושב במשרד עורכי דין במרכז תל אביב וממשיך לדון יחד עם חברי על נושא דוח לרון וההפרדה בין קצבת הנכות להשתכרות.גם עורך הדין והמתמחה שאיתו, מקדישים מעל ומעבר, הרי אנו נמצאים כבר בפגרת בתי המשפט, ומגיע להם לבלות עם ילדיהם בשעות אחר הצהריים.

מסתיימת הישיבה האחרונה, ואנו לא יודעים באם יש אוטובוסים לחיפה, מרכז המידע של אגד גם הוא קרס, ואנו בדילמה איך אנחנו חוזרים צפונה. ובמקרים כאלו, אתה מגלה מי הם חברי אמת. ואחד הפעילים המרכזיים בקרב הנכים, שגר בשרון, מסיע אותנו עד חיפה, ואז אני גם מקבל אשור סופי לתחושת הבטן שלי.

למרות כל ההשמצות והטלת הרפש באותו מוביל מאבק הנכים, רוני הוא אדם משכמו ומעלה, ולא יעזרו כל פרסומי הרכיל- כוחנו באחדות השורות.

אנחנו יורדים במרכזית חוף הכרמל, ותחנת אגד נראית לי חשוכה, ואני אומר לחיים, אם אין לך אוטובוס לקריות רותי ואני ניקח אותך, וברקע נשמעת אזעקה המתריעה על חשש לנפילות. רעייתי עושה את דרכה לתחנת אגד, וחיים מצלצל אלי, אני על אוטובוס לקריות, אתה יכול לזוז הביתה.

השעה 530 בבוקר אני מקבל מייל מבתי שירן, שטסה אתמול בשעות הבקר המוקדמות לדרום אמריקה: "נחתנו בלימה לאחר מסע של 24 שעות, אצלנו השעה 9:30 בערב, נדבר לאחר שאקום מהשינה"

אני משוכנע, שרוב הקוראים לא יאמינו לסיום הטור, השעה חמש דקות לשש בבקר, וברקע אני שומע אזעקה, אני הולך להעיר את רעייתי ואת בתי,הם ירדו למקלט ואני שולח את הטור במייל. ובחדשות הערוץ הראשון בשעה 6:30 מדווחים שזאת היתה אזעקת שווא, ובני משפחתי חזרו לישון.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד