יומנו של מהנדס
10/05/2006
 
 
הגדל

הבוקר, השתתפתי ביום עיון בנושא נגישות נכים במוסדות להשכלה גבוהה, שנערך בקמפוס
הטכניון בחיפה. לקראת סיום יום העיון, לא חשתי בטוב ונאלצתי לנטוש את הכנוס.
בנסיעתי הביתה, מרחק די קצר של נהיגה, החלטתי להוסיף לספר מספר מילים על נגישות נכים.
למרות שעפ"י הגדרות  החוק, אני מוכר כנכה פעולות איבה, מעולם לא חשתי את השלכות
מוגבלותי, בהקשר לדרישות סידורים לנכים עפ"י דרישות תקנות תכנון ובניה.
רק בחודשים האחרונים, עם ההחמרה במצבי הבריאותי, התחלתי להבין את הצורך החיוני בבצוע
מאחזי יד לאורך מהלכי מדרגות, וזאת באופן אישי, מעבר לדרישה ה"יבשה" בחוק. הנושא חשוב במיוחד, במהלכי מדרגות ציבוריים, שבאחריות הרשות המקומית, או בכניסות למבני צבור,
מוסדות להשכלה גבוהה וכדומה.
זכור לי, שלפני כמה שנים,נאבקתי כמנהל פרוייקט, עם אדריכל "בעל מעוף חזותי",שסירב
למלא את דרישתי לבצוע מאחז יד אמצעי, במהלך מדרגות חיצוניות, בכניסה למוסד להשכלה
גבוהה. הטיעון של אותו אדריכל היה, שהמדרגות הינן מדרגות כניסה ייצוגיות, ולפיכך לא חלות
עליהן, הדרישות בתקנות תכנון ובניה.
למרות התרעותי, המצב לא שונה ואכן בכניסה לאותו מוסד קיים מהלך מדרגות ברוחב כ-6 מ'
המייצג את אטימותם של חלק מהמתכננים לבעיות הנגישות של הנכים, וכשאני עולה באותן
מדרגות, אני נאלץ להיצמד למאחז היד שהמצא לצידי המהלך המונומנטלי.
האבסורד במקרה זה, שבאם חס וחלילה, יפול אחד ה"משתמשים" במהלך המדרגות, ותוגש
 תביעה משפטית כנגד המוסד האקדמי, "יכניסו" גם אותי לתביעה המשפטית. בכדי למנוע
חשיפתי לתביעה עתידית, הודעתי למנהלי המוסד האקדמי שהמדרגות, אינן עומדות בדרישות
החוק, ושלחתי העתק מהמכתב למשרד מהנדס העיר.
לאורך השנים האחרונות עסקתי בכמה פרוייקטים הנוגעים להנגשה. בפרוייקט במוסד
אקדמי, במרכז הארץ, תוכנן פיר מעלית חיצוני עם גשרוני גישה אל תוך המבנה.
בפרוייקט זה עסקתי בתכנון הקונסטרוקציה והכנת המפרטים וכתב הכמויות, עם התקדמות
הפרוייקט, חשתי צורך לתרום מנסיוני כמנהל פרוייקט, ואזרח איכפתי, וזאת לאור
"השתוללותו" של אדריכל הפרוייקט.
בשלב הכנת המפרטים קיבלתי מהאדריכל את פרטי חיפוי החזיתות של פיר המעלית
ונותרתי פעור פה. עפ"י הפרטים הארכיטקטוניים, קירות הבטון חופו ברשתות ניירוסטה
מתוצרת אירופאית בעלויות שהסתכמו ביותר מ-100,000 ש' והיוו כ-15% מעלות
הפרוייקט.
יש לציין שחלק גדול מעלות הפרוייקט מומן ע"י המוסד לבטוח לאומי.במסגרת הסיוע
להנגשת מבני צבור שהוקמו לפני שנת 1972. לאור העובדה ש"שגעונותיו" של אותו
אדריכל,היוו דעתי בזבוז כספי צבור, בכנסתי מיוזמתי שתי חלופות נוספות לגמר
החזיתות. מובן מאליו, שכאשר האדריכל קיבל את טיוטת המפרטים, הוא צלצל אלי
 בבהילות, מדוע אני מציע חלופות של בטון ("אתה כולה מהנדס –הוא אמר").
בישיבת מתכננים לפני הוצאת הפרוייקו למכרז, התרעתי בפני מנהל אגף בינוי של
אותו מוסד גבוב (והוא אכן ממוקם במקום גבוה ומוריק), שחיפוי החזיתות בעלויות
כה גבוהות, מהווה בזבוז כספי צבור. אמרתי בלשון מאיימת, שבאם אכן זה יהייה
הפרט שיבוצע, אני אתלונן אצל מבקר המדינה. מאד מאד תמוה, איך הבקרה ההנדסית
של המוסד לבטוח לאומי לא עלתה על נושא זה, בשלב בדיקת התכניות והמפרטים
לפני הוצאתם למכרז.
סופו של ספור, שמהנדס האוניברסיטה, פסל את הצעת הניירוסטה, ובוצעו חזיתות
בטון גלוי, כדוגמת החזיתות של המבנה הקיים בצמוד.
 וללסיום פרק ההנגשה, אני חייב לספר על ארוע טראומטי, ששמעתי מפי מנהלת מרכז
לנוער חרש ולקוי שמיעה. 
 במרכז הטיפולי ביצעה הרשות המקומית תוספת אגף כתות, ע"י הרשות המקומית,
 שכללה כתות לימוד  לטפול בנוער חירש ולקויי שמיעה. כמקובל במקומותינו, הדלתות
לכתות, היו דלתות עץ עם מילוי כוורת, גם כל מי שאינו מבין בתחום הבניה, מבין שאלו
דלתות זיפתיות, שבודאי אינן מתאימות מבחינה אקוסטית לכתות לימוד לחרשים.
לאחר אכלוס הכתות, פנתה מנהלת המרכז, למוסד לבטוח לאומי וביקשה סיוע כספי להחלפת
הדלתות מ"עץ דמויי נייר" לדלתות אקוסטיות. הועדה מטעם הבטוח הלאומי ירדה מירושלים
לשפלה, ובאותו בוקר, ביקרה במכללה שביקשה סיוע בהקמת פיר מעלית במבנה קיים.
במקרה זה אהי הייתי מנהל הפרוייקט, ונתקלתי ביחס בוטה ושרירותי של רכזת הועדה
גב' XXX- לי. למותר לציין, שאחד מחברי הועדה היה מהנדס בניין ותיק,שכנראה תרם את זמנו
בהתנדבות. לאחר דחיית בקשתנו נסעה הועדה הנכבדה, למרכז הטיפולי לנוער חירש
ולקויי שמיעה.
מכיוון שלא נוכחתי באותה פגישה, אני מספר את אשר שמעתי, מפי מנהלת המרכז.
במהלך הסיור במבנה, הביעה הגב' XXX-לי, את הסתייגותה מאשור הבקשה לסיוע בהחלפת
הדלתות הקיימות לדלתות אקוסטיות. לקראת סיום הבקור של הועדה מטעם המוסד
לבטוח לאומי, ראתה המנהלת, את מהנדס הועדה, פורש לצידי החדר ופורץ בבכי.
המנהלת ניגשה אל המהנדס המבוגר הגישה לו כוס מים, ולאחר שהאיש נרגע, שאלה אותו
מדוע פרץ בבכי. ואותו מהנדס ותיק, סיפר לרעייתי שיש לו נכדה חירשת והוא מבין את
הצורך החיוני בהחלפת הדלתות, בכדי שניתן יהייה לקיים בכתות שיעורי דיבור לחירשים
או ליקויי שמיעה, שכל רעש רקע במסדרון מפריע להם בצורה נוראית.
בסופו של יום, לאחר לחצים על בכירי המוסד לבטוח לאומי, הוחלפו הדלתות.
 
ואסיים בנימה אופטימית, לאחרונה נפגשתי עם מנהל המכללה שאוזכרה בהקשר לתוספת המעלית. במהלך שיחתנו עלה בין השאר נושא נגישות נכים. מנהל המכללה קם מכסאו
והוביל אותי אל מחוץ למבנה, כשהגענו למגרש החניה הוא שאל:" אתה שם לב לשינויים?
כן, עניתי,אני רואה שהכפלת את כמות המקומות לחניית נכים."  ואותו מנהל הוסיף ואמר:
"למרות שכיום, אין במכללה סטודנטים המתנייעים על כסאות, אני מצאתי לנכון להוסיף

חניות נכים,משום שדרישות הרשויות נראות לי מינימליסטיות". ואני חשבתי בליבי, הלואי וימצאו עוד כמה "צדיקי שוויון לאנשים עם מוגבלות" שלא מתוך מטרה להפוך זאת לפרסומת מחמיאה לארגונם בטלוויזיה.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד