"לא סופרים את הנכים". יובל וגנר | צילום: יונתן בלום


בעוד כחודש תלך ישראל לבחירות בפעם השלישית בתוך פחות משנה. המשק יושבת, מיליוני אזרחים לא ילכו לעבודה. אבל מי שייאלצו להתמודד עם מציאות בלתי נסבלת רק משום שביקשו לממש את זכותם הדמוקרטית, יהיו אלפי הנכים ואנשים עם מוגבלויות בישראל, שבמערכות הבחירות האחרונות מצאו את עצמם מודרים מההליך הדמוקרטי.

את המצב הקשה הזה מכיר דרור כרמלי על בשרו. הוא בן 54 מאשדוד, ומאז שאיבד את ראייתו לפני שמונה שנים הוא מתריע לפני כל מערכת בחירות על המגבלות שניצבות בפניו, ואין מקשיב לזעקותיו. "בבחירות האחרונות נאלצתי לעשות קומבינה ולהיכנס לקלפי עם הפתק הנכון בכיס", כרמלי אומר. "הייתי צריך לקבל אותו ממישהו, ובכך גם לחשוף את דעותיי הפוליטיות מולו. זה משהו שפוגע בזכות שלך להצביע באופן דיסקרטי, אבל אין שום סיכוי לקחת את הפתקים מתוך הכוורת לבד".

 
"פוגעים בזכות ההצבעה". דרור כרמלי | צילום: אבי רוקח


אין איזשהו סימון שעוזר לך למצוא את הפתק?

"לא, הפתקים לא מסומנים. אני לא יודע אם בכל קלפי בארץ הם מסודרים באותו אופן. בבחירות הקודמות הייתה אפשרות לקרוא את הפתקים עם מערכת 'אורקם', כך שיכולתי להיכנס לבד. יש לי חברים שלא מפריע להם לחשוף למי הם מצביעים. אני באופן אישי לא אוהב את התלות ורוצה שתהיה לי הזכות להצביע באופן חשאי. זאת זכותו של כל אזרח".

"אין רגישות לנכים"

המציאות המורכבת שניצבת בפני הנכים ואנשים עם מוגבלויות לא חדשה. אבנר עורקבי, בן 60, יו"ר ארגון אהב"ה — למען ילדים נכים והוריהם, נתקל בעצמו בבעיית נגישות חמורה בבחירות האחרונות. טרם הבחירות הוא פנה לנציגת ועדת הבחירות המרכזית בכנסת, לדבריו, והיא הבטיחה לו שהקלפי שלו תהיה נגישה. "הגיע יום הבחירות, אני מגיע לקלפי ורואה מולי מדרגות", הוא אומר. "אין לי שום דרך לגשת ולהצביע. אמרו לי 'תלך לקלפי נגישה בבית ספר סמוך'".

מה עשית?

"נסעתי יחד עם החתן שלי שמלווה אותי ועוזר לי. אני מוגבל גם בידיים. הגעתי לקלפי וביקשתי להיכנס יחד עם המלווה. אמרו לי 'אתה לא יכול'. אמרתי 'יש חוק, אני יכול להיכנס עם מלווה'. ביקשו ממני לא לעשות פרובוקציות. רציתי לקיים את הזכות האזרחית שלי להצביע אבל לא איפשרו לי. הייתי ממש מאוכזב. לא רציתי להצביע. בסופו של דבר הלכתי לקלפי אחרת שבה מכירים אותי, ואיפשרו לי להצביע יחד עם המלווה. מה יעשה נכה שאין לו יכולת להתעקש? זה ממש אובדן דרך. ההרגשה היא שאומרים לי שאני לא שייך למדינת ישראל. הבעיה הקשה היא שגם הנציגים בקלפיות לא מבינים את החוק, זה מעציב במיוחד. אבל יותר מכל זה פשוט הדהים אותי".

"לא רציתי להצביע במצב הזה". אבנר עורקבי | צילום: דנה קופל


הסיפורים של כרמלי ועורקבי מוכרים, למרבה הצער, לאלפי אנשים בישראל. מצוקת הנכים ביום הבחירות שכיחה, אף על פי שכבר ב־2006 עתרו נציגי ארגוני הנכים — בראשם עמותת "נגישות ישראל" — לוועדת הבחירות המרכזית בבקשה לפתור את הבעיות שעימן מתמודדים אנשים עם מוגבלויות שונות, אך מסתבר שהמצב רחוק מלענות על הצרכים.

"מאז שעתרנו הוגדרו מספר סביר של קלפיות נגישות שניתן להיכנס אליהן גם עם כיסאות גלגלים, אבל זה לא מספיק", אומר יובל וגנר, מייסד עמותת "נגישות ישראל". "אנחנו בעידן אחר, שבו מרבית מבני הציבור לכאורה נגישים, עם זאת רוב הקלפיות המונגשות עדיין לא עונות על כל הצרכים של כל האנשים עם המוגבלויות. אנשים עם מוגבלות צריכים לעשות מחקר ולחפש לעצמם קלפי נגישה. לרבים מהאנשים זה בלתי אפשרי למצוא את הקלפי הקרובה. דרישות הנגישות הן כל כך בסיסיות, אנחנו בסך הכל מבקשים שתי חניות נכים וגישה. אין בדרישות אפילו שירותי נכים".

מה שהוגדר בחוק היה בסיסי ביותר. קלפי נגישה בכל יישוב וקלפי נגישה לכל עשרת אלפים תושבים בכל עיר. קלפי נגישה מוגדרת כקלפי עם שתי חניות נכים, דרך גישה, שילוט הכוונה, חדר ושולחן נגיש שעליו פרגוד הצבעה. לפי נתוני "נגישות ישראל", קיימות עשרת אלפים קלפיות בפריסה ארצית, מתוכן רק 4,039 נגישות — 40 אחוז — ומתוכן 2,226 קלפיות נגישות מיוחדות; שבהן ניתן להצביע אם הקלפי שאליה האדם משויך בהתאם לכתובת המגורים אינה נגישה.

אבל לא רק נגישות מכבידה על ציבור הנכים בישראל. שירה אמונה־אמסלם, בת 31, זוכרת בעיקר את היחס המזלזל שחוותה, כשבאה לממש את זכותה הדמוקרטית בבחירות הראשונות באפריל אשתקד. שירה, חולת ריאות, סובלת מכאבי רגליים קשים, עדיין מתקשה לדבר על מה שעברה כשמישהי צעקה עליה שהיא לא נראית בכלל נכה. "אני חולה כרונית. הנכות שלי שקופה, לא רואים עליי כשאני סובלת מכאבים", היא מספרת. "עוד לפני הבחירות הייתי צריכה לחפש את הקלפי הנגישה שלי. אני ילדת אינטרנט, יודעת לחפש אבל היה נורא קשה למצוא את הקלפי הנגישה".

"צרחו עליי שאני לא נכה". שירה אמונה־אמסלם | צילום: דנה קופל


נתקלת בקשיים מצד הצוות?

"הצוות שם לא ידע להגיד לי איפה הקלפי שלי. עמדתי בתור חצי שעה ובסוף התברר שזה התור הלא נכון. שלחו אותי לקצה המסדרון לקלפי אחרת שמיועדת גם לבריאים וגם לאנשים עם מוגבלויות. הייתה שם אישה שממש צרחה עליי: 'אני רואה בעיניים שאת לא עומדת למות. את לא נכה'. בדמעות אמרתי לה שאני נכה למרות שלא רואים, אבל היא רק צעקה שאין לה רגישות לנכים, ושהיא לא מוכנה לחכות 20 דקות בגלל שיש נכים בקלפי".

אז מה עשית?

"הלכתי מבלי להצביע".

בעקבות המקרה העלתה שירה סטורי מטלטל לפייסבוק. מיד אנשים הגיבו ושיתפו את הדברים שלה. אבל הפגיעה הייתה עמוקה מדי, ועד היום שירה מתקשה לצאת מהטראומה שחוותה. "אנשים הציעו בהתנדבות לבוא ולקחת אותי אבל לא הייתי מסוגלת. בכיתי בבית שלוש שעות. הרגשתי כל כך מושפלת", היא אומרת. "גם בצוות שעבד שם אף אחד לא ידע שנכים זה לא רק אנשים בכיסאות גלגלים. היה שם אדם בן 90, רועד, שאפילו לא היה לו כיסא לשבת עליו בקלפי הנגישה. זה היה עד כדי כך הזוי. מאוד טראומטי".

להמשך הכתבה בידיעות אחרונות - לחצו כאן