אתר נגישות ישראל - עמוד הבית |
הרשמה לניוזלטר | English | عربي |
![]() |
אזרחים לא שווי זכויות / ידיעות אחרונות |
||||||||||||
29/01/2020 | ||||||||||||
|
||||||||||||
פתקים שאינם מסומנים בכתב ברייל, בניינים שאינם מונגשים במעליות לכיסא גלגלים, ואנשים חסרי סבלנות שצועקים על נכים "מה קרה, אתם לא עומדים למות": בעוד כחודש יתקיימו הבחירות לכנסת בפעם השלישית בתוך פחות משנה, אבל עבור ציבור הנכים והאנשים עם מוגבלויות מצב הקלפיות בארץ ממש לא עוזר להם לממש את זכותם הדמוקרטית. בעמותת "נגישות ישראל" מזהירים כי גם קלפיות שנחשבות נגישות לא עונות על הצרכים: "ההרגשה היא שלא סופרים את קהל המצביעים עם מוגבלויות. זאת תעודת עניות למדינה"מאת: נעם ברקן, ידיעות אחרונות | צילומים: אבי רוקח, דנה קופל
את המצב הקשה הזה מכיר דרור כרמלי על בשרו. הוא בן 54 מאשדוד, ומאז שאיבד את ראייתו לפני שמונה שנים הוא מתריע לפני כל מערכת בחירות על המגבלות שניצבות בפניו, ואין מקשיב לזעקותיו. "בבחירות האחרונות נאלצתי לעשות קומבינה ולהיכנס לקלפי עם הפתק הנכון בכיס", כרמלי אומר. "הייתי צריך לקבל אותו ממישהו, ובכך גם לחשוף את דעותיי הפוליטיות מולו. זה משהו שפוגע בזכות שלך להצביע באופן דיסקרטי, אבל אין שום סיכוי לקחת את הפתקים מתוך הכוורת לבד". "לא, הפתקים לא מסומנים. אני לא יודע אם בכל קלפי בארץ הם מסודרים באותו אופן. בבחירות הקודמות הייתה אפשרות לקרוא את הפתקים עם מערכת 'אורקם', כך שיכולתי להיכנס לבד. יש לי חברים שלא מפריע להם לחשוף למי הם מצביעים. אני באופן אישי לא אוהב את התלות ורוצה שתהיה לי הזכות להצביע באופן חשאי. זאת זכותו של כל אזרח". מה עשית? "נסעתי יחד עם החתן שלי שמלווה אותי ועוזר לי. אני מוגבל גם בידיים. הגעתי לקלפי וביקשתי להיכנס יחד עם המלווה. אמרו לי 'אתה לא יכול'. אמרתי 'יש חוק, אני יכול להיכנס עם מלווה'. ביקשו ממני לא לעשות פרובוקציות. רציתי לקיים את הזכות האזרחית שלי להצביע אבל לא איפשרו לי. הייתי ממש מאוכזב. לא רציתי להצביע. בסופו של דבר הלכתי לקלפי אחרת שבה מכירים אותי, ואיפשרו לי להצביע יחד עם המלווה. מה יעשה נכה שאין לו יכולת להתעקש? זה ממש אובדן דרך. ההרגשה היא שאומרים לי שאני לא שייך למדינת ישראל. הבעיה הקשה היא שגם הנציגים בקלפיות לא מבינים את החוק, זה מעציב במיוחד. אבל יותר מכל זה פשוט הדהים אותי".
"מאז שעתרנו הוגדרו מספר סביר של קלפיות נגישות שניתן להיכנס אליהן גם עם כיסאות גלגלים, אבל זה לא מספיק", אומר יובל וגנר, מייסד עמותת "נגישות ישראל". "אנחנו בעידן אחר, שבו מרבית מבני הציבור לכאורה נגישים, עם זאת רוב הקלפיות המונגשות עדיין לא עונות על כל הצרכים של כל האנשים עם המוגבלויות. אנשים עם מוגבלות צריכים לעשות מחקר ולחפש לעצמם קלפי נגישה. לרבים מהאנשים זה בלתי אפשרי למצוא את הקלפי הקרובה. דרישות הנגישות הן כל כך בסיסיות, אנחנו בסך הכל מבקשים שתי חניות נכים וגישה. אין בדרישות אפילו שירותי נכים". מה שהוגדר בחוק היה בסיסי ביותר. קלפי נגישה בכל יישוב וקלפי נגישה לכל עשרת אלפים תושבים בכל עיר. קלפי נגישה מוגדרת כקלפי עם שתי חניות נכים, דרך גישה, שילוט הכוונה, חדר ושולחן נגיש שעליו פרגוד הצבעה. לפי נתוני "נגישות ישראל", קיימות עשרת אלפים קלפיות בפריסה ארצית, מתוכן רק 4,039 נגישות — 40 אחוז — ומתוכן 2,226 קלפיות נגישות מיוחדות; שבהן ניתן להצביע אם הקלפי שאליה האדם משויך בהתאם לכתובת המגורים אינה נגישה. אבל לא רק נגישות מכבידה על ציבור הנכים בישראל. שירה אמונה־אמסלם, בת 31, זוכרת בעיקר את היחס המזלזל שחוותה, כשבאה לממש את זכותה הדמוקרטית בבחירות הראשונות באפריל אשתקד. שירה, חולת ריאות, סובלת מכאבי רגליים קשים, עדיין מתקשה לדבר על מה שעברה כשמישהי צעקה עליה שהיא לא נראית בכלל נכה. "אני חולה כרונית. הנכות שלי שקופה, לא רואים עליי כשאני סובלת מכאבים", היא מספרת. "עוד לפני הבחירות הייתי צריכה לחפש את הקלפי הנגישה שלי. אני ילדת אינטרנט, יודעת לחפש אבל היה נורא קשה למצוא את הקלפי הנגישה".
"הצוות שם לא ידע להגיד לי איפה הקלפי שלי. עמדתי בתור חצי שעה ובסוף התברר שזה התור הלא נכון. שלחו אותי לקצה המסדרון לקלפי אחרת שמיועדת גם לבריאים וגם לאנשים עם מוגבלויות. הייתה שם אישה שממש צרחה עליי: 'אני רואה בעיניים שאת לא עומדת למות. את לא נכה'. בדמעות אמרתי לה שאני נכה למרות שלא רואים, אבל היא רק צעקה שאין לה רגישות לנכים, ושהיא לא מוכנה לחכות 20 דקות בגלל שיש נכים בקלפי". אז מה עשית? "הלכתי מבלי להצביע". בעקבות המקרה העלתה שירה סטורי מטלטל לפייסבוק. מיד אנשים הגיבו ושיתפו את הדברים שלה. אבל הפגיעה הייתה עמוקה מדי, ועד היום שירה מתקשה לצאת מהטראומה שחוותה. "אנשים הציעו בהתנדבות לבוא ולקחת אותי אבל לא הייתי מסוגלת. בכיתי בבית שלוש שעות. הרגשתי כל כך מושפלת", היא אומרת. "גם בצוות שעבד שם אף אחד לא ידע שנכים זה לא רק אנשים בכיסאות גלגלים. היה שם אדם בן 90, רועד, שאפילו לא היה לו כיסא לשבת עליו בקלפי הנגישה. זה היה עד כדי כך הזוי. מאוד טראומטי". |
||||||||||||
|
||||||||||||