למרות שהחוק מחייב זאת, נהגי מוניות ואוטובוסים בוחרים פעמים רבות לא להסיע אנשים בעלי מוגבלויות שונות. הצטרפנו ליום בחייהם של שלושה אנשים, שרק ביקשו לחיות חיים רגילים: לצאת מהבית, להגיע לעבודה ולחזור בסוף היום. אך הפעולות הפשוטות האלו שנראות לנו מובנות מאליהן, מהוות עבורם מלחמה יומיומית.

 


טל בן ארי נולדה עם ניוון שרירים. כדי להגיע לעבודה שסוף סוף מצאה, לאחר 8 שנים של דחיות וסירובים, היא צריכה לקחת אוטובוס לתחנת הרכבת ומשם מונית למקום העבודה. "כשאני רוצה לנסוע ברכבת אני מתקשרת למוקד", מסבירה טל. "כשלא מתקשרים, הסיכוי שאעלה על הרכבת שתכננתי לעלות עליה - לא בטוח שזה יקרה. אוטובוס זה סיפור בפני עצמו".

לפי החוק, על כל אוטובוס עירוני להיות מונגש עם רמפה ייעודית שבאמצעותה אדם בכיסא גלגלים יכול לעלות עליו - אבל חוק לחוד ומציאות לחוד. בתוך האוטובוס על הנהג לדאוג שהנוסע יהיה חגור, אך גם זה לא תמיד קורה, כפי שראינו במקרה של טל.

כדי להבטיח שאיש צוות ילווה אותה לקרון הרכבת ויפתח את הרמפה שמאפשרת לה לעלות, עליה להודיע 7 שעות מראש על נסיעה מתוכננת. אם לא, היא תחכה עד שיגיע עובד שיעזור לה. אבל הצרה הכי גדולה איתה טל מתמודדת היא הקרון המותאם לאנשים עם כיסאות גלגלים. "בגלל שהאופניים וכיסאות הגלגלים ממוקמים באותו הקרון", היא מסבירה. 　

"לא רואים אותי, כאילו אני שקופה"