הצעת חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) (תיקון – תקופת היוון מרבית לפורשים מחמת נכות), התשע"א
12/10/2010
 
 

אין מחלוקת כי מתן אפשרות לגמלאי נכה בעת פרישתו להוון 25% מגמלתו העתידית לצמיתות, כפי שנעשה בעבר הינו והיה טעות מהותית אשר פגעה ופוגעת קשה בגמלאים. פגיעה זו פגעה באופן קשה יותר בצורה מהותית בנכים הקשים אשר פרשו מוקדם לגמלאות. ראו לדוגמא את דבריו של מר מ. גלס הממונה דאז על החקיקה ממשרד המשפטים בכנסת בדיון בוועדת העבודה והרווחה (בשנת 1971) על המהות השלילית של היוון לכל החיים:
"לפי התקנות הקודמות, החישוב האקטוארי נעשה בצורה כזו שאדם היה ממשכן לא רק את עתידו הוא, אלא גם את עתיד משפחתו לאחר פטירתו. המחוקק שינה את ההוראה הזו והתיר היוון לעשר שנים בלבד. ב-18 בפברואר 1968, כשלושה חדשים לאחר שהתיקון לחוק נכנס לתוקפו, התקין שר האוצר תקנות חדשות בדבר היוון מקצבאות".
בתי המשפט, ובעיקר הערכאות העליונות קבעו כבר בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, כי אין לתת היוון "לכל החיים" ויש לצמצם את מתן ההיוון לתקופות קצרות של 6 שנים, לאור תנאי אי הוודאות במשק שאין לחזותם מראש לשנים ארוכות, וכן מהראיות כי רב נזקו של מתן היוון "לכל החיים" או לתקופות ארוכות.
לגבי הגמלאים הנכים הפורשים המליץ וקבע בית המשפט העליון בבג"ץ 571/81 נתן הפטקה נ' בית הדין הארצי לעבודה (פד"ע י"ב (1)337), כי לא ייתן הממונה היוון כלל, וזאת כי התברר שמתן היוון פוגע קשות בגמלאים אלו (גם בהסתמך על נתוני המצאי ועמדת משרד האוצר), אלא אם שוכנע הממונה כי היוון הוא לטובת הזכאי הנכה.
בהתאם להנחיה זו של כבוד בית המשפט העליון נקבעה הוראת תקשי"ר שירות המדינה  מספר  85.711  שם נקבע בסעיף (א) ההנחיה הבאה:
"זכאי לקצבת פרישה רשאי להוון עד 25 אחוז מקצבתו לתקופה של שש שנים (ובלבד שקצבת פרישה מסיבת נכות או מחלה לא תהוון אלא אם שוכנע הממונה על תשלום הגמלאות במשרד האוצר כי היוון זה הוא לטובת הזכאי לאותה קצבה ובמידע ששוכנע)".
בעקבות כל אלו ביטל המחוקק בשירות המדינה כליל את האפשרות לתת לגמלאי הפורש היוון לכל החיים וקבע בחוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 11 והוראות מעבר), התשל"ו–1975, כי לא יהיה עוד היוון ל-10 שנים אלא ל-6 שנים בלבד, ממועד כניסת החוק לתוקף. בנוסף נקבעו בחוק הסדרי חילוץ והפסקת המשך הניכוי לעובדי מדינה נכים ושוטרים נכים גימלאים.
בדברי ההסבר להצעת חוק זו נאמר:
"בתשל"א קיבלה הכנסת את חוק שירות המדינה (גמלאות) (הוראות מעבר), התשל"א–1971 ובסעיף 2 שלו נאמר: "ביטול קצבה לצמיתות"..."התמורות שחלו תוך 4 השנים האלה שעברו מאז תחילתו של החוק ההוא, בערך המטבע ובמערכת השכר הביאו לידי מצב שהמהוונים לא יכלו לחזות מראש שעה שוויתרו על חלק מקצבתם תמורת תשלום חד פעמי. החוק המוצע בא, אפוא, לקצר את תקופת ההיוון שעליהן הוסכם בזמנו בין הזכאי לקצבה לבין אוצר המדינה, כפי שתוקנו כבר בשנת תשל"א, וכן להקפיא את הניכויים על חשבון ההיוון בתקופה האחרונה לפני גמר תקופת ההיוון. עם זאת הוצע כי להבא אין עוד להוון קצבה אלא לתקופה של לא יותר משש שנים."
תיקון זה בחוק שירות המדינה (גמלאות) (הוראות מעבר), התשל"א–1971: בתיקון סעיף 2 לחוק נאמר "ביטול היוון קצבה לצמיתות". עיון בסיבות והמניעים שהביאו לתיקון זה מלמד כי התיקון נבע מהנזק הגדול אשר גרם אותו היוון לכל החיים לקצבאות הגמלאים הנכים השוטרים. משרד האוצר הכיר בנזק זה בסעיף 2 לחוק שירות המדינה (גימלאות) (הוראות מעבר), התשל"א–1971, העוסק ב"ביטול היוון קצבה לצמיתות", נקבע הסדר אשר בא לחלץ את הגמלאים שהמשיכו להחזיר היוון לכל החיים מהמשך התשלומים. תיקון החוק הפסיק לגמלאים בתום תקופה קצובה את ההחזר החודשי, תוך קביעת הסדרי הפסקת המשך ניכוי החזרי ההיוון לכל החיים. על פי ההסדר, נכים אשר היוונו לפני 1968, יראו אותם כמי שהחזירו את כל חובם אחרי 12 שנה. בנוסף, בסעיף 2(א) סיפה לחוק האמור נקבעה הוראה נוספת המסדירה הפסקת המשך ניכוי היוון לכל החיים לנכים קשים מעל 50 אחוזי נכות, וקובעת הסדרי חילוץ מהמשך החזרי תשלומי ההיוון לנכים אלו כמפורט להלן:
"אולם אם אותו אדם נמנה עם סוגי בני אדם ששר האוצר קבע לענין זה, רואים אותו כאילו היוון אותו חלק מקיצבתו ממועד ההיוון לתקופה של 12 שנה בלבד או לתקופה המסתיימת ביום שבו הגיע לגיל נמוך מ-70 שקבע שר האוצר לגבי אותו סוג".
מכוח אותו סעיף 2(א) לחוק שירות המדינה (גימלאות) (הוראות מעבר), התשל"א–1971, קבע שר האוצר באישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, תקנות המסדירות הפסקת ניכוי והחזר תשלומי ההיוון לכל החיים לשוטרים נכים מעל 50 אחוזי נכות, ועובדי מדינה מעל 50 אחוזי נכות, בחלוף 12-15 שנה מיום קבלת ההיוון לכל החיים:
תקנות שירות המדינה (גימלאות) (קביעת שוטרים לעניין סעיף 2 לחוק), התשל"ג–1972. תקנה 3 לתקנות אלו (הפסקת ניכוי היוון לכל החיים בין 12 ל-15 שנה).
תקנות שירות המדינה (גימלאות) (קביעת עובדים לעניין סעיף 2 לחוק), התשל"ג–1973 (הפסקת ניכוי היוון לכל החיים בין 12 ל-15 שנה).
לעניין ביטול היוון לכל החיים בתקנות החדשות (ועוד נושאים) הוגשה עתירה  בבג"ץ 4945,5060/96: בת שבע קהלני נ' ראש הממשלה ושר הביטחון. המדינה בתגובתה, אשר הוגשה ביום 6/6/97 לבית המשפט העליון בעמודים 15-14 לכתב התשובה טענה כי עמדת המדינה היא, שהיוון לכל החיים הינו לרעת הגמלאים ולכן הוחלט לקצר את תקופות מתן ההיוון כפי שנעשה בשירות המדינה. כן הסתמכה המדינה בכתב התשובה על הנחיות בג"ץ 571/81 "הפטקה", כאמור לעיל.
צה"ל ומשרד הביטחון המשיכו לתת לפורשים לגמלאות "היוון לכל החיים" ולא קצבו את מתן ההיוון לתקופות קצרות בדומה לשירות המדינה, למרות שהובאו לידיעתם הנזקים והפגיעה בקצבה השוטפת, אשר נגרמו לגמלאים ובעיקר לנכים בדרגת נכות גבוהה.
בשנת 1997 התקבלה החלטת ממשלה אשר קבעה ואימצה את ההסדרים למתן היוון בדומה לאלו של שירות המדינה. בהם ביטול האפשרות לתת היוון "לכל החיים" והגבלת ההיוון בשלבים עד להגעה לשלב  של מתן היוון ל-6 שנים בלבד. החלטה מספר 86 ושם נקבע:
"מחליטים:
להטיל על שר הביטחון לתקן, בתחולה מיידית, את תקנות שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (היוון קצבאות ותביעות  נגד צד שלישי), התש"ל–1970, בתיאום עם שר האוצר, באופן שההיוון לפורשים מצבא הקבע ישווה לנהוג בשירות המדינה:
1. איש קבע יוכל להוון עד 25 אחוזים מקצבתו למשך 6 שנים בדומה לשאר עובדי המדינה".
בהתאם להחלטת ממשלה זו, נקבעו תקנות שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גמלאות) (היוון קצבאות ותביעות נגד צד שלישי), התשנ"ז–1997, על ידי שר הביטחון. תקנות אשר, כאמור, ביטלו את האפשרות להמשיך להוון "לכל החיים" וקבעו מדרג של אפשריות היוון לתקופות של שש שנים ועשר שנים (תקנות אלו ביטלו את התקנות הקודמות משנת 1970). דא עקא, לא נעשה תיקון כלשהו, לאותם חיילים שפרשו לגמלאות והוונו מקצבתם לכל החיים, עד ל-1997 – מועד התקנת תקנות ההיוון החדשות – בדומה לזה שנעשה עוד בראשית שנות ה-70, לשוטרים ולעובדי מדינה, כפי שהצבענו לעיל.
בפרט, לא נעשה כל הסדר דומה ל"חילוץ" והפסקת הניכוי החודשי אצל הגמלאים הנכים הקשים (50% ומעלה), אשר היוונו מקצבתם לכל החיים – הסדר בדומה לאותו מערכת הסדרים אשר נעשה בשירות המדינה כמתואר כאן בדברי ההסבר. ובכך, נעשתה ונמשכת גם כיום הפגיעה הקשה בנכים הקשים גמלאי שירות הקבע אשר פרשו עקב נכותם שנגרמה בשירות הצבאי עקב שירותם זה.
עיקר הפגיעה היא בכך שרובם ככולם, אינם מסוגלים להרוויח לחמם בעבודה, ובשל שהוונו בשעתו, לא ניתן להם על אי יכולתם לעבוד, פיצוי כלשהו – מה גם שבחישוב זהיר, השלימו לאחר 20 שנות החזר את סכום הכסף שהוונו בשעתו.
ההערכה הריאלית ועל פי מיטב ידיעת היוזמים היא כי מדובר בכ-70 גמלאים במצב זה.
הפגיעה הקשה בנכים, במיוחד הקשים מעל 50% נכות, הביאו עד כדי הגשת הצעת חוק פ/3746 מיום 4.7.2005 של חבר הכנסת איתן כבל, למתן אפשרות לגמלאי צה"ל אשר הינו נכה צה"ל לוותר על הגמלה הצבאית משירות הקבע, כדי למנוע את המשך הפגיעה בזכויות שלו. הצעת החוק לא התקבלה, היות ואין אפשרות תחיקתית לוותר על גמלה.

  הצעת חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) (תיקון – תקופת היוון מרבית לפורשים מחמת נכות), התשע&q
הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד