הצעת חוק שוויון בחינוך, התשס"ט–2009
20/04/2009
 
 

אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד משנת 1989 (להלן – האמנה) בולטת בין האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות האדם, בהיותה האמנה שאושררה על ידי המספר הגדול ביותר של מדינות. ההצטרפות הרחבה מעניקה לאמנה תוקף, כך שניתן לראות את עקרונותיה כסטנדרט בינלאומי מקובל. מדינת ישראל אשררה את האמנה בשנת 1991, אך בהיעדר עיגון חוקי מפורש של הוראותיה בדין הפנימי (למעט הוראות מסוימות בחוק זכויות התלמיד, התשס"א–2000), לא ניתן לקבוע זכויות מכוחה. יחד עם זאת מהווה האמנה מקור פרשני מחייב בפרשנות החקיקה הישראלית.

הצעת החוק באה כדי לעגן בדין הישראלי את עקרונות האמנה לפיהם הילדים הינם בעלי זכויות אזרחיות, פוליטיות, חברתיות, כלכליות ותרבותיות. בעיות הנוגעות לעיקרון השוויון ולזכות לחינוך מתעוררות כמעט בכל נושא שבו נוגעת מערכת החינוך: מבנה מערכת החינוך, דרך תקצובה, תכני הלימוד, מבני בתי הספר, אוכלוסיית התלמידים ואיכות המורים. הצעת החוק מתמקדת באיזון ערכים אשר מצד אחד מבטא ערכים שמערכת החינוך נועדה להגשים, כגון חופש הדת, חופש הביטוי, פלורליזם, מימוש עצמי ומצוינות, ומצד שני מבטיח את עקרון השוויון. כך למשל מוצע בהצעת החוק ליצור מנגנונים המצמצמים את אי השוויון, כגון עיגון אמצעים המצמצמים את הפערים הנובעים מתשלומי ההורים. עוד מעגנת הצעת החוק את עיקרון השוויון המהותי על ידי מתן פרשנות מרחיבה בכל הנוגע למימוש זכויותיהם של תלמידים בעלי מוגבלויות, במטרה לממש את זכותם לחינוך איכותי במידה המרבית (סעיף 18 להצעת החוק) ושימוש בכלי של העדפה מתקנת כדי לתקן קיפוח, חסכים או פערים, משמעותיים או מתמשכים, של תלמידים כיחידים או בקבוצות (סעיף 10 להצעת החוק).

  הצעת חוק שוויון בחינוך, התשס"ט–2009
הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד